דווקא בימי חשבון הנפש הפרטי והלאומי, יש להביט נכוחה אל מול עינה המצועפות, המשתאות, ההלומות של המציאות. התחושה הרווחת בשיח הישראלי, במיוחד בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, היא כי אנו מצויים כפסע בין התוהו ובוהו לבוקא ומבולקא, בין ההתרסקות להתנפצות, בין החידלון להיעלמות, תחושה קשה, כואבת ומדאיגה. התופעה שקנתה לה שביתה במחוזותינו צומחת ומתעצמת בשתי ערוגות מקבילות.
מצע קשה של הנהגה שאיבדה את המצפן והמצפון, הנהגה העסוקה באתגרים לאומיים מורכבים מאין כמותם ובעניינים אישים, לא תמיד על-פי הסדר הזה. הנהגה החשה ומאמינה כי היא נרדפת, מאוימת. הנהגה הפועלת בפיצולים שכל מטרתם שליטה וכוח. הנהגה המצמיחה סביבה גמדים מטאפוריים, אומרי הן, קואליציה של דעה אחת, מיישרת קו ומשתיקה באגרסיביות מי שמעז לחשוב אחרת. מנגד, ארגונים קיקיונים ואמתיים המצמיחים עצמם ומגביהים קיומם על טהרת הכפשה, הטלת דופי, יצירת נרטיבים מעוותים, שקריים, כוזבים. כותבי העצומות חסרות המשמעות לצד מפרסמי ניירות עמדה שאיש לא ביקש זולת המבקשים לקדם עמותתם, ארגונים, המנציחים נרטיבים.
תחושת הכאוס עומדת בניגוד מוחלט למדד האושר העולמי בו אזרחי ישראל הם מהאזרחים המאושרים בעולם. זו לא פיקציה פוליטית של מנהיג כזה או אחר, זו התוצאה במדד נטול הטיות. ניגוד נוסף ובולט הם תוצאות הבחירות בעשורים האחרונים, שוב ושוב, על-אף התגייסות האליטות, התגייסות אקטיבית של התקשורת ברובה המכריע, התגייסות מוסדות השלטון הקובעים, פעמים אחדות אף ניסיונות מנהיגים בינלאומיים להשפיע על תוצאות הבחירות. העם שב ונתן אמונו במנהיג הימין, ומביע שוב ושוב את שביעות רצונו מהנהגתו אשר הינה לשיכים בעיניי המתנגדים.
מציאות זו בחוסר ההלימה בין חלק משמעותי מבין האליטות, מעצבי דעת הקהל, משפיעים, ידוענים, אנשי אקדמיה וצבא, אנשי תקשורת לבין בחירות ההמון, העם, מובילה לקצוות, לשוליים הקיצוניים, להפוך, בלי שהרגשנו למרכז. תפיסות שנראו כשייכות לימין הקיצוני הסהרורי, כמו לשמאל הקיצוני הסהרורי, מתקבלות כשיח לגיטימי וראוי. השוליים הפכו למרכז. השיח האלים, הבוטה, התוקפני, הפוגעני, המפלג השיח המקטב, שיח של שנאה הוא הדלק המניע את הסחרחרה הלאומית בה אנו נתונים, לצד הנהגה במגננה או במתקפה מתמדת.
בימי חשבון הנפש הללו, נדמה כי מדינת ישראל נמצאת על פרשת דרכים טרם הכרעה בין חלקי העם. ההתחבטויות העומדות לפתחה הם: האם אנו עם אחד או אוסף שבטים? האם המכנה המשותף שלנו גובר על המפריד? האם יכולה הארץ הזאת לשאת את כולנו, מבלי שיד איש ברעהו? האם בחירתו של העם מול רצונו של המתנגד לבחירה לגיטימית? האם הסחרחורת אותה מובילים בצדק, או שלא בצדק, עשרת אלפים בני אדם מתוך מיליון תשע מאות ועשרים אלף אזרחים, היא שעתה הגדולה של הדמוקרטיה הישראלית החזקה?
האם באמת מצבנו החברתי, ביטחוני, כלכלי, תלוי רק באדם אחד שאם ירד מהבמה הציבורית אור זוהר יאיר את חיי האומה? האם עוצמה פוליטית המחוללת שינוי ותמורה מגזרית על חשבון הכלל היא מעשה ראוי? האם לנגד עיננו מתרחש תהליך החלפת האליטות? האם המודרים, השקופים, אלו שחתימתם לא התנוססה מעל עצומות מי שדעתם קיבלה, אם בכלל, מקום שולי בתקשורת הישראלית, דורשים למשול ולהנהיג ולא להיות כינור שני? אל מול שאלות אלה ורבות נוספות ניצבת רק מסקנה אחת. עם חזק ועוצמתי יונק כוחו מאזרחיו ומהם בלבד. זוהי שעתה הגדולה של המציאות הישראלית לבנות גשרים מעל המים הסוערים המאיימים להטביענו.
