ימים ספורים לפני יום כיפור התשפ"א התעורר עם ישראל למציאות חדשה. איש לא באמת ידע איך ומהיכן הופיעו השלטים, אבל באותו בוקר, כשהתעוררו תושבי המדינה, הם מצאו כמעט בכול קרן רחוב, במקום הפרסומות הרגילות, שמציגות דוגמנית בלבוש מינימאלי ומבט מפתה, שלטי חוצות גדולים ובהן תמונה של גבר ואישה בלבוש צנוע עם מבע פנים רציני ועמוק שבפיהם המסר "התקשרו ולא תצטערו". בתחתית השלט, בכתב קטן נרשם מספר הטלפון: 051-1111111.
רובנו, למודי אכזבות, עברנו על פני השלטים והתעלמנו מהכתוב. הרי כבר למדנו שאין מתנות חינם ומאחורי כל הבטחה לכאורה, מסתתרת עקיצה, מזימה או סתם פרסומת סמויה. אבל הבודדים שהסתקרנו, התפתו והתקשרו, הגיעו לתיבה קולית ושמעו הודעה מוקלטת בקול בס גברי בזו הלשון "כאן אלוהים שלכם, אני לא יכול לענות כרגע, נא השאירו הודעה ואחזור אליכם כשאוכל".
האירוע, הפך לשיחת היום ברשתות החברתיות. כל הדוברים הסכימו שמדובר בסוג של מתיחה, אבל איש לא הצליח לשער מי ומה מאחוריה. האופן שבו צצו השלטים בן לילה ומספר השלטים העצום, שדורש השקעה אסטרונומית, מעבר ליכולת כלכלית של אדם פרטי, עוררו השתאות. המשתתפים הדתיים בדיון, הביעו חוסר נחת, ממה שנתפס אצלם כזלזול בדת ופגיעה בקדושת השם. אבל גם הם התקשו לרדת לקנקנה של הקנוניה ולא מצאו את מי להאשים או למי לבוא בטענות.
ביומיים הקרובים נפוצו שמועות והשערות רבות מי עשוי להיות מאחורי הקמפיין, החל מחברת תקשורת סינית, גורמים באיחוד האירופי, סוכנים אירניים ושמאלנים ממתנגדי נתניהו. אך אף אחד מהטוענים לא הצליח להביא אפילו בדל הוכחה לטענתו. גם אנשים שמקורבים לתחום הפרסום, נתקלו בחומה בצורה ובמסך עשן סמיך, כשניסו לברר מי מימן את השלטים, מי עיצב אותם או אפילו מי תלה אותם. התעלומה רק הלכה והעמיקה.
רוב האנשים שהתקשרו והאזינו להקלטה, הרגישו נבוכים או נלעגים מכדי להשאיר הודעה, אבל נמצאו לא מעטים שהתפתו והקליטו הודעה, וחלקם אף שיתפו אותה ברשתות החברתיות. במהרה, הפורומים הוצפו בהודעות שאנשים הקליטו, רובן עם בקשות שונות ומשונות, חלקן רציניות וחלקן משעשעות. להד תקשורתי גדול במיוחד, זכתה פנייה של ילדה בת ארבע, שריגשה אזרחים רבים ובה היא נשמעה, מבקשת בקול מלאכי, שלום ובריאות להוריה ולכול עם ישראל. בעקבות הילדה, נערכו שיעורי זום רבים בבתי הספר, שבהם הילדים שיתפו הודעות ובקשות שהפנו לאלוהים ולא מעט עיתונאים כתבו מאמרי חג שבהם התפלפלו מה צריכים האזרחים לבקש מאלוהים ומה תהיה תשובתו לעם הסובל בציון.
באורח לא מוסבר, פשטה בקרב קהילות חרדיות, שמועה עקשנית על כך שאלוהים התגלה למנהיגי הקהילה בחלומם וסיפק להם הוכחות חותכות שאכן מדובר בהתגלות אמיתית ושמגיפת הקורונה היא עונש שהשית האלוהים על חטאי העם, כפי שרובם כבר חשדו. השמועה שלא הוכחשה, עוררה התרגשות דתית עצומה בקרב המאמינים ובעקבותיה, עשרות אלפי חרדים שחששו להחמיץ הזדמנות חד-פעמית לתקשר עם אלוהים באופן בלתי אמצעי, נעתרו לפניה, השאירו הודעות קוליות והמתינו כמו שאר המוני בני ישראל, בציפייה דרוכה לתגובה.
בבוקר יום כיפור, כמה שעות לפני כניסת החג, צלצלו בישראל עשרות אלפי טלפונים במקביל ומתוכם נשמע אותו קול עמוק ומוכר. גם אלו שעמדו ברדיוס של עשרה מטרים משלטי החוצות יכלו לשמוע את הקולות שבקעו גם מתוך השלטים.
"תושבי ישראל" הרעים הקול, "אני אדוני אלוהיכם, תודה שפניתם אלי וסליחה על ההמתנה", "אני מצווה אתכם שתישמרו לנפשותיכם. עליכם לעטות מסכות, לחטא ידיים ולהימנע מהתקהלויות. התרחקו מבתי הכנסת, אל תצאו לרחובות התפללו רק בבית או בחצר ורק בחיק המשפחה הקרובה. זכרו, עטית מסכות היא פיקוח נפש שקודמת לשבת. שמירת מרחק היא מעשה קדוש שאסור לעבור עליו. אל תסורו מדרכי, אל תעזו להפר את הנחיותיי. היזהרו לכם ושיהיה לכם צום קל".
אלו שפספסו את ההודעה הדרמטית וניסו להתקשר למספר הטלפון אפילו כעבור דקות ספורות גילו שהמספר כבר מנותק.
ההודעה הדרמטית תפסה את הציבור, רגע לפני כניסת החג, ברגשות מעורבים. לא כולם האמינו שמדובר בהתגלות נסית וחלק חשב שמדובר בהלצה ואפילו סרת טעם, אבל אף אחד ממנהיגי הציבור הדתי שחככו בדעתם והתלבטו בעניין לא העז לפסוק שמדובר בזיוף, מה גם שההנחיות דמו לאלו של משרד הבריאות. בסופו של דיון קצר הוציאו כולם כאחד הנחיה דומה שחובה לקיים את ההנחיה כלשונה.
אותו יום כיפור היה מהשקטים שידעה המדינה. גם המפגינים בבלפור הרגישו את גודל השעה ונשארו ספונים בבתיהם. אפילו היועץ המשפטי לממשלה, שבדרך כלל קנאי לזכות המחאה, הצטרף לבקשה, לשמור הפעם על סגר מוחלט לטובת בריאות אזרחי ישראל. מאותו יום עטית מסכות כהלכה ושמירת מרחק נאכפו בעדה החרדית באדיקות דתית וכבר באותו שבוע הורגשה ירידה בכמות המקרים החדשים שבישרה את תחילת סופו של הגל השני.
עם צאת החג נפגשו כמה אנשים עלומי שם במשרדו של ראש המוסד יוסי כהן. בפגישה נאמרו רק מילים בודדות, לא נחתם שום מסמך, לא היו לחיצות ידיים, אפילו לא חיוכים. אבל מי שזכה לראות צילומי תקריב מהפגישה יכול היה להבחין בעיניו של פרופסור גמזו כשהן פוגשות לרגע את עיניו של יוסי כהן ואת שפתיו לוחשות "תודה" לפני שהוא יוצא מן החדר עם מבט המום.
