מי לא זוכר את ביבי נתניהו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, חוזר ומכריז בחגיגיות אופיינית, על מאות המיליארדים שיזרמו לכיסינו באמצעות השקעות ענק בחינוך, בבריאות, וברווחה מתמלוגי הגז בים. ומי לא זוכר את שר האנרגיה, יובל שטייניץ, שהחרה אחריו ומאז המשיך להזיז את התאריכים?
אבל לדיבורים אלה צריך לחזור עוד אחורה, להשקת מתווה הגז ב-2015. אז הבטיחו השניים כי הגז שגילינו (טעות מובנית ומקובעת מדעת, כי הרי את הגז גילתה החברה האמריקנית, נובל אנרג'י), יביא ברכה לאזרחי ישראל בשנים שיבואו וכי חשבונות החשמל ששילמנו עד אז יהפכו לנחלת העבר. ההתחלה אמורה הייתה להתקיים כבר ב-2018 עם הקמתה של "קרן העושר" שאמורה הייתה לנהל מיליארדי כספי התמלוגים מהפקות הגז. הקרן אמורה הייתה להתחיל לפעול כאשר יצטברו בה לפחות מיליארד שקלים לאחר כל החישובים וההתחשבנויות בין המדינה והמפיקים.
סוכנות הידיעות העולמית אי.פי. בדקה מה קרה כאן מאז מתווה הגז, ומסקנתה, כי המהפכה המובטחת לא קרתה במהלך חמש השנים. כל תושב בישראל יודע כי חשבון החשמל שלו לא השתנה אם הוא יכול להרגיש זאת בכיסו. הסיבה פשוטה - הרווחים שחזו אותם לא התגשמו. התמלוגים של המדינה הסתכמו מאז 2015 בסביבות 250 מיליון דולר בשנה, פחות מאחוז (!) מתקציב המדינה האחרון, שכידוע אושר ב...2018.
זה לא מפריע ליובל שטייניץ להמשיך לחגוג; לדבריו, החוזים החדשים עם חברת החשמל - צרכנית הגז הגדולה והראשית - הורידו את מחיר יחידת החום (לפיה נקבע מחיר האספקה) מ-6 דולר לכ-4 דולר. אבל הוא לא מדייק כפי שקורה עם הפוליטיקאים: המחיר הזה נכון לחוזים חדשים בעוד שאנו "השפוטים של חברת החשמל הממשלתית והמונופוליסטית" כבולים לחוזה המקורי שלה עם מפיקות שדה תמר, נובל אנרג'י ודלק קידוחים, משנת...2012 (!) בו נקבע כי המחיר מבוסס על מדד המחירים לצרכן של ארה"ב, שעלה בעקביות מאז 2015 ליותר מ-6 דולר ליח' החום בעוד המחירים בשוק העולמי צנחו. כלומר, לא רק שהמחירים לא ירדו אלה הם עלו.
דין וחשבון ציבורי
לפי הערכות שונות, המחיר העולמי הממוצע באותן חמש שנים היה סביבות 2.75 דולר ובעקבות מגיפת הקורונה צנח מתחת ל-2 דולר עקב הירידה בביקוש. באותן שנים בישראל ראינו רק שינויים מזעריים בתעריפי החשמל שלנו. ולא מיותר להזכיר כאן, כי ביבי דחף לאישור המתווה מנימוקים של שיקולים ביטחוניים לאומיים, אותם הממונה על ההגבלים העסקיים לא קיבל והתפטר. אם כן, לחזון המיליארדים של ביבי את יובל יש עוד חזון למועד.
שר האנרגיה ממשיך לדבר בשבחי השימושים בגז גם בהקשרים לאיכות הסביבה, בתור מקור המזהם פחות מאשר נפט ופחם שאגב עד היום לא נעלמו לחלוטין ממחסני חברת החשמל. אבל גם כאן הוא לא מספר את הכל כדי שנדע את העובדות לאשורן: בקידוחי הגז והובלתו נפלט לאוויר גז המתן הגורם להתחממות הגלובלית בשיעורים גבוהים מאד. אז גם הדיבורים על קידום איכות הסביבה הם בערבון מוגבל. אלא שאת הסימנים השליליים של זיהום זה נראה רק בעוד שנים ולכן זו לא בעיה מיידית ואין צורך לתת עליה דין וחשבון ציבורי.
והעניין האחרון: ההשלכות של הגז על מעמדה הגיאופוליטי של ישראל. ד"ר שטייניץ מתגאה ובצדק, בהסכמים ארוכי הטווח שנחתמו לייצוא הגז למצרים ולירדן. בהנחה כי תהפוכות שלטוניות לא יחבלו בהסכמים אלה (כפי שכבר קרה פעם עם מצרים) הרי שמדובר בהסכמים חשובים מבחינה כלכלית כמובן, אבל גם מדינית. אחד התוצרים של התפתחויות אלו נמצא בדיונים נמשכים להנחת צינור משדות הגז שלנו ליוון ומשם למדינות אירופה האחרות, ופתיחת המו"מ עם לבנון על קביעת הגבול הימי בין שתי המדינות שנועד לתחם את גבולות שדות הנפט הרחוקים בים.
אבל מן הראוי לזכור, כי הצינור לאירופה הוא גם מורכב מבחינה טכנית וגם יקר מאוד מבחינה כספית. תכנון פרויקט בהיקף כזה כאשר תנאי השוק לאחר מגיפת הקורונה לא ידועים ולא ודאיים, עלול להתברר כהרפתקה מסובכת ואף מסוכנת. הדברים נוגעים להתנגדותה של טורקיה, שלא רק שאיננה שותפה לתוכניות אלא שיש לה עמדה מסויגת לגבי תיחום שדות הנפט בים הסובבים את קפריסין, עליהם היא טוענת לבעלות. בזירה הזו כל העתיד עדיין לפנינו.
בשלב זה אפשר לומר כי עד שהצינור יונח, אם בכלל, ועד שהדולרים יזרמו דרכו חזרה לכאן יחלפו עוד הרבה שנים. בינתיים טוב שנזכור, כי מאז הקמת המדינה כל התוכניות בתחום האנרגיה סטו הרחק מהתוכניות והתחזיות, ובתחום חיפושי הנפט בתוך הארץ הן סטו לחלוטין. לכן, לכל תוכנית או הצהרה הנוגעת לתחום האנרגיה הישראלי יש להתייחס עם קורטוב של מלח. המיליארדים של הגז הם ההוכחה החיה.
