נחמיה זרחוביץ, איש חינוך ומדריך טיולי מורשת קרבות, חבר ליוסי לנגוצקי, גאולוג, מפקד סיירת ואיש מבצעים מיוחדים במודיעין בתפקידים בכירים, על-מנת להוציא את הספר שלפנינו. שניהם לחמו במערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים: נחמיה בחטיבת המילואים של הצנחנים מספר 55, ויוסי בחטיבה הירושלמית מספר 16. שנתיים של עבודת נמלים הביאו לנו יצירה ייחודית. אנו משופעים בספרי מלחמה: של יחידים המספרים על שעבר עליהם, של יחידות, של עיתונאים וסופרים. חלק לא מבוטל מהם עטור במעשי גבורה. את המודל קבע בזמנו הספר "חשופים בצריח" על חטיבה 7 במלחמת ששת הימים; חלקם נושאים אופי סובייקטיבי, פעמים מעורר מחלוקות, וחלקם בעלי אופי אקדמאי יבש.
הספר שלפנינו שונה. ליבתו היא סיפור צבאי על המהלכים הצבאיים לשחרורה של ירושלים וסביבתה על-ידי שתי חטיבות חי"ר (16, 55) וחטיבה ממוכנת (הראל, מספר 10). אבל, לאורך כל הסיפור הזה שזורים עשרות מפות צבעוניות, ציורים, מרשמים; עשרות תמונות עבר של ירושלים לפני ששת הימים; מסלולי סיור בעקבות הקרבות; והרבה היסטוריה: היסטוריה של העיר ממלחמת העצמאות ועד לששת הימיים; היסטוריה של מקומות, כמו הר הצופים והר הזיתים, היסטוריה של מבנים היסטוריים; ושירים מעוררי נוסטלגיה על ירושלים. פסיפס צבעוני, מלא חן ומעשיר בידע, כמסגרת הדורה למעשה הצבאי. דף השער מעיד מיד כי לפנינו מזומן ספר מיוחד.
ברצוני לעמוד על שלוש נקודות בתחום הצבאי שהספר תורם לנו: הראשונה קשורה לתמונה המאזנת. באתוס הישראלי התקבעה הדעה לפיה: "הצנחנים שחררו את ירושלים". אז אכן הצנחנים כבשו את העיר העתיקה והגיעו לכותל המערבי, ומפקדם, מוטה גור, רשם את שמו ושמם בספר הזהב של המדינה. הספר מציג את התמונה המאוזנת ולפיה העיר שוחררה על-ידי 3 חטיבות: על-ידי חטיבה 16 הירושלמית שכבשה את ארמון הנציב, שכונת אבו-טור וכל המערך הירדני שהגן על דרום ירושלים בואכה בית לחם; על-ידי חטיבה ממוכנת 10, שכבשה את כל המוצבים הירדנים שהגנו על צפון ירושלים ובכך השלימה עם חטיבה 16 את הכיתור האסטרטגי של העיר העתיקה; על-ידי חטיבת הצנחנים שכבשה את השכונות שמצפון לעיר העתיקה ואת העיר העתיקה.
השנייה היא החשיבות של הטנקים בשחרור ירושלים. קודם כל בתכנון ובביצוע של מהלך ההשתלטות המהיר על שורת המוצבים הירדניים בשטח ההררי שמצפון לירושלים. אבל, בעיקר בלחימה בשטח הבנוי. הספר מביא עדות של המפקד הירדני הבכיר ב"גבעת התחמושת" כי הוא וחייליו נכנעו רק כאשר שמעו את רעש הטנקים הבודדים שעלו דרך מקרה על הגבעה. ומוטה גור שמעיד בתחקיר: "אין לנו כל ספק שהלחימה בשטח הבנוי בלי הטנקים הייתה יכולה להיות חמורה מאוד".
השלישית, היא דרך התיאור של הקרבות. תאור של מח"טים, מג"דים, מ"פים, ועד לחייל הבודד. כל פרט נבדק ונסרק פעמים אחדות, כדי שלא ימצאו סדקים בלתי אמינים או לא נכונים. אין תיאורים דרמטיים של מעשי גבורה, ואם ישנם מעשים יוצאי דופן של יחידים, הרי שהם כתובים ללא שמץ של התרברבות ורהב. אני חייב להזכיר כאן שני שמות של לוחמים שעשו מעשי גבורה: האחד, זרח אפשטיין, מחטיבה 16 (עמוד 139) שאמר: "בסך-הכל נלחמתי על חיי" (הלך לעולמו לפני שנים כתוצאה ממחלה). השני, מרדכי גולדשטיין מחטיבה ממוכנת 10 (עמודים 181, 192); ולא רק זאת, בכל יחידה ויחידה מצוינים הנופלים (סך הכל 182 איש מסרו את נפשם במערכה לשחרור העיר) ושמות המפקדים וקציני המטה.
זה ספר עבור קהל רחב ומגוון: עבור הלוחמים, הבנים והנכדים והנינים והמשפחות; עבור כל שוחר דעת ותרבות, עבור על מי שירושלים יקרה לו, כל מי שמתרפק על הנוסטלגיה של ירושלים שלפני 1967; לחובבי הסיורים מזומנת כאן חוויה נדירה. וכיאה לספר שירושלים ניבטת ממנו כמעט מכל עמוד, הוא מסתיים בדבריו הנפלאים של הנביא זכריה (פרק ח, פסוקים ג- ה):
כה אמר יהוה
שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם
ונקראה ירושלם עיר האמת
והר יהוה צבאות הר הקודש
כה אמר יהוה צבאות
עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם
ואיש משענתו בידו מרוב ימים
ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.
