הַהֵעַרְכוּת לַבָּאוֹת
הֵעַרְכוּת לַבָּאוֹת בַּזְּמָן זֶה עִקַּר הָעִנְיָן
כְפִי שֶׁנָּהַג יַעֲקֹב בְּצֵאתוֹ מְחָרָן לִכְנַעַן
בְּשַׁלְּחוֹ לבְחוֹן מָה כּוֹחוֹ שֶׁל הָיָּרִיב
אַף אִם זֶה אָח מִתְחַזֶּה כְּאִישׁ חָבִיב
חָזָה מְרֹאשׁ שֶׁאַח נוֹטֵר וְנוֹקֵם לְפָנָיו
כּי כְּבַר נִתְנַסָּה יַעֲקֹב בְּלָבָן וּבִתְכָכָיו
וּבְטֶרֶם פָּגַשׁ עֵשָׂו בִּזְהִירוּת רַבָּה נָהַג
בְּאָמְרוֹ לְעֵשָׂו דַּע אֲנִי קִיַּמְתִּי תַּרְיָ"ג
וְיַעֲקֹב הִתְפַּלֵּל וְאָמַר הַצִּילֵנִי נָא אֵל
תֵּן חַסְדְּךָ לֹא לְיַעֲקֹב תְּנֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל
עַמְךָ שַׂם יַהֲבוֹ בֶּאֱלֹהָיו וְיָדַע קוֹנֶהוּ
ולֹא בָּטַח בְּאָדָם שֶׁבַּצָּר לוֹ יִטְּשׁהֵוּ
זֶה הָעִקָּר וְזֶה הַלֶּקַח מִפְּרָשָׁת וַיִּשׁלַח
עשו נוטר איבה ליעקב יצא לקראתו
עשו איננו שוכח את הָעֹשֶׁק שֶׁעָשַׁק אותו יעקב. משנודע לעשו כי אחיו יעקב חוזר מחרן לבית אביהם, יצא לקראתו לא כדי להקביל פניו כאח לאחיו, אלא כפי שחשב יעקב, יצא עשו לנקום נקמתו מיעקב ככתוב:
וישטם עשו את יעקב... ואמר בלבו:
יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (תולדות כז/מא) יעקב ידע על כונות עשו מאמו רבקה שאמרה לו:
עשו אחיך מתנחם לך להרגך (תולדות כז/ מב). יעקב גם ידע שעשו אחיו עלה לִגְדֻּלָּה במקום מושבו בהר שעיר לשם נשלח, לכן יעקב חשש מפניו שמא ירצה לנקום בו כפי שנשבע לעשות. נכר מן הכתוב כי עשו למעשה כבר הסיח דעתו ממה שארע בינו לבין יעקב אחיו בנעוריהם, ברם יעקב סבר כי עשו לא שכח ועדין רוצה לנקום נקמתו ממנו. יעקב עצמו לא שכח כי הוא אכן עָשַׁק את עשו. דעת חכמינו ז"ל סברו כי יעקב שיצא מאצל לבן בתחבולה יגיע בשלום אל בית אביו בכנען, על נכתב כי יעקב התקין עצמו לבאות כדברי רש"י בכך שנקט בשלש אלה:
לדורון, לתפילה, ולמלחמה. לא נאמר מה יעשה יעקב אם לא יצליח לצאת בשלום
בדורון ותפלה, אלא שיעקב ידע כי עליו לנקוט באפשרות השלישית
במלחמה. ברם מן ההכנות שהכין יעקב את עצמו ופמליתו, ברור שהוא הכין עצמו לקרב, וזאת ככתוב:
כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ". משלי כד ו: "- ואמנם כך נהג יעקב מלחמת התגוננות ולא התקפה: חצה את הילדים על לאה ורחל כולל שתי השפחות, בשימו את השפחות וילדיהן ראשונים ואת לאה וילדיה ורחל ובנה אחרונים. כך חִלֵּק מחנהו לשנים מעשה התגוננות (לפי הכתוב לא נאמר היכן שם את דינה, הוא הסתירה מחשש שתלקח על-ידי עשו לאשה, מצב זה בקש יעקב למנוע (על מעשה זה נאמר כי בכך חטא יעקב) וכך רש"י מפרש זאת: אמר (יעקב בלבו) אם יבא אותו רשע (עשו) להלחם ילחם בי תחילה ובכך ישיח דעת עשו מ"דינה" ואמנם כך התפתחו המהלכים כאמור:
וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו (לב/ד) משחלפה לה הסכנה, הגיש יעקב לעשו את "הדורון". תחילה נהג עשו בנימוס מנהג הישמעלים סֵרַב וִּמִיָּד התרצה ונטל את
הדורון. יעקב הוסיף לנהוג בעשו מנהג אחים כלפי חוץ ויכבדהו ויחשדהו. כי כאשר הציע עשו להוליך את מחנה יעקב כגילוי דאגה מצד עשו ליעקב ולפמליתו, סרב בנימוס יעקב ואמר לו:
אדני ידע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה עד אשר אבא אל אדני שעירה.... וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (לג/ יד,טו) כך גם מדינת ישראל נוהגת בימינו, איננה משאירה גורלה בידי המקרה, ואם יוצאת למלחמה רק מלחמת אין ברירה. יעקב כאן נעזר במלאכים בשלחו אותם לבדוק את השטח ואת עשו ואנשיו ותכנן צעדיו לקראת פגישתו עם עשו ומשפגשו אמר לו: אין לך מה לקנא בי בסך-הכל
גרתי עם לבן והברכה שגזלתיה ממך לא עזרה לי, רָמַז לוֹ בכך בשינוי סדר אותיות
גרתי אצל עובדי אלילים וקימתי תרי"ג (מצוות), בעוד אתה עשו לא שמרת על
תרי"ג ולא כבדת רצון אביך ואמך ונשאת נשים מבנות כנען, וגם הלכת לְרַצּוֹת את
ישמעאל בשאתך לאשה את בתו שהיה כצרה על נשותיך.
אחר הדברים האלה יעקב נשאר בדד
המאורעות שפקדו את יעקב תחילה בְּחָרָן כש
לבן הרשע נצל אותו ושעבדו וכאשר הצליח יעקב לצאת משם ולהמלט עם נשותיו וילדיו וכבודתו, רדף אחריו לבן מצד אחד ומצד שני יצא לקראתו אחיו עשו הנוטר לו איבה, כי הרי נשבע להרוג אותו אחרי מות אביהם יצחק. יעקב כאמור התגונן ודאג שנשותיו וילדיו לא יהיו בזירה הקרב אתו, הוא העבירם את
הַיַּבֹּק, שהוא
נחל מים מתוקים הזורם לו בקניון עצום ביופיו ובעצמתו (נמצא בצד המזרחי של ים המלח כיום בממלכת ירדן), אשר מימיו נשפכים לים המלח בכך בקש למנוע פגיעה בהם על-ידי עשו, וארבע מאות האנשים שהביא עמו כמעין הכנה למלחמה ולא לשלום. עלינו לזכור שיעקב-ישראל הוא אחרון האבות, הוא לא חשש על עצמו. לן לבדו וחלם חלום כי הוא נאבק עם איש (הוא מלאך אלוהים) ולמרות זאת, המלאך איננו גובר עליו:
ויגע (האיש)
בכף יְרֵכוֹ (של יעקב)
וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יעקב בהאבקו עמו (לב/כו) (כאן בא האיסור על אכילת גיד הנשב). ורק אז נתן לו אלוהים השם
ישראל נוסף על שמו יעקב באמור המלאך ליעקב:
לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל (לב/כט). למדים מזה שהשם יעקב לא כל כך מחמיא שמשתמע כ"עקיבה" במסתורין. ואילו השם ישראל מסלק את המשמעות של עקיבה ועקיפה שמשמעותו
"ישר עם אל". זה המסר אשר עלינו לקבל מן הפרשה, לדעת כי עמנו נדרש לנהוג בּיֹשֶׁר ובהגינות יותר מכל עם אחר למרות האמור:
יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא). עלינו לשנות את האקסיומה הזאת. וזה בחינוך ובהדרכה ובלשון רכה, ללמד להחדיר יצר טוב המסייע לזולת במקום יצר הרע. ובימינו אלה שעם ישראל ועמי העולם מתמודדים עם צרה צרורה עם מגיפה קטלנית, אלה הם
ימי מבחן לאדם לדעת אם יצליח לשנות את האקסיומה הזאת. לשמחתנו נמצאו אנשים שהושיטו יד לסייע לַזֻּלָּת, ולשמחתנו הם הולכים ומתרבים, כי אמצו את האמרה:
לשון רכה תשבור גרם (משלי כה/טו). לשון שנהג בה יעקב עם אחיו עשו. כאן יעקב פעל כ"ישראל" פנה אל עשו באמצעות שליחיו המלאכים לאמור:
שמע נא אחי עשו! חדל לשנוא אותי, הרי הברכה שלקחתי במסוה מאבי יצחק לא נתקימה: "הוה גביר לאחיך". ובסך-הכל הייתי
גַּר אצל
לבן ולא
גְבִיר דברים אלה רככו את לב עשו:
וירץ לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו (לג/ד) וכאמור נָתַן לו מנחה (מתנה) שכאמור תחילה סרב לקבלה למראית עין:
ויפצר בו יעקב עש ולקח אותה. למרות האמור יעקב חשד בכונות עשו אחיו ונהג עמו ב
"כבדהו וחשדהו", בכך שסרב ללכת עמו עד שכל אחד פנה לדרכו בלעדי זולתו.
המסתורין של דינה בדרך לכנען של יעקב ופמליתו
בתאור יציאת יעקב מאצל לבן נאמר:
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר היבק (לב/כג)
דינה בתו של יעקב לא נזכרה כלל. מן הראוי לאמר דבר אי-הזכרת שם דינה איננו נובע מהתעלמות התורה מנשות ישראל ולא מפחיתות ערכן, כי הרי ראינו את
שרה בשררה שלה אצל אברהם ואת
רבקה בהתנהלותה עם יצחק ועתידים אנו לראות את הנשים שקמו לישראל ועשו חיל כ
"מרים הנביאה" וכ
"דבורה הנביאה" וכ"יעל" הלוחמת וכ"נעמי" וכ"רות" וכ"אסתר המלכה" ואת
בת שבע בהמלכת שלמה, מכאן ניתן לאמר כי העלמת דינה היה מעשה מחושב של יעקב כפי שרש"י בטא זאת, כי יעקב חשש פן עשו ילטוש עינו על דינה ויקחנה לו לאשה, לכן החביא אותה
בארגז ובלשון ימינו
"בבגז'", רש"י מוסיף ואומר בעניין זה: יעקב נענש בדינה עצמה בכך שנאנסה על-ידי שכם בן חמור, יען כי יעקב בהעלימו את דינה מעיני עשו מנע סיכוי אפשרי שעשו יראה אותה ויחפוץ בה לאשה וכך היא גם תצליח להחזירו בתשובה, יעקב במעשהו זה מנע זאת וכאמור על כך נענש בדינה,
שנאנסה על-ידי "שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר"... "וישכב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (לד/ב). מעשה זה גם הביא בעקבותיו שפיכות דמים כאשר שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם שנאמר:
וַיָּעֲנוּ בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה (לג/יד). באמרם:
הכזונה יעשה אחותנו (לד/לא) המעשה של שמעון ולוי לא היה לרוחו של יעקב. זה גרם שיעקב ופמליתו יעזבו את המקום וללכת לבית אל (יתכן שזאת ראמללא של ימינו), מחשש שיפרשו עם כניסת ישראל לארץ כמעשה כיבוש עוד בטרם נהיו בני ישראל לעם גדול. ולא רק מטעם זה אלא מהטעם הפשוט שהנקמה מְלַבָּה יצרים וּמַפִּילָה חללים משני הצדדים. ואמנם יעקב בא חשבון עם בניו שמעון ולוי כאשר סמוך למותו קרא יעקב את בניו ומשקבצם סביב מטתו, ברך אותם אחד אחד, אך לא פסח על גינוי שמעון ולוי על שפיכות הדמים שעשו באנשי שכם באמרו להם:
בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי, כי באפם הרגו איש...ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל (ויחי מט/ה-ז) לפיכך כשחורגים מכללי ההתנהגות צריך להוקיע את החריגה והחורגים האלה, כי הם לחמנו ובשרנו שנאמר:
"חושך שבטו שונא בו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג כד).
אַל תְּבוֹשׁ וְאַל תֶחֱשֶׁה מִלְּהַנִּיא עוֹשֶׂה עַוְלָה
לְבַל יַעֲשֶׂה עַוְלָה וְיֹאמַר שֶׁזֶּה מַעֲשֶה חֶמְלָה
יֵשׁ דִּין וְיֵש דַּיָּן שֶׁרַק הוּא הוֹסְמַךְ לְהַרְשִׁיעַ
אַף אִם נִרְאָה כְּלֵית דִּין וְלֵית דַיָּן יֵשׁ מוֹשִׁיעַ
בַּל נִקַּח חֹק לְיָדֵינוּ וּלְהִתְחַזּוֹת כְּצַדִּיקֵי הַדּוֹר
תֵּן לָאוֹפֶה לְאֱפוֹת לַחְמְךָ כִּי זֹאת מֻמְחִיּוּתוֹ
אַף אִם הָאוֹפֶה יֹאכַל חלק וְהָעִקָּר לְךָ יִשְׁמוֹר
וְאַל תֵּהֵא דַּן פּוֹסֵק וְּגוֹזֵר בּתֵת לְרגְשְׁךָ דּרוֹר
הָעִקָּר לִרְאוֹת אֶת הַמָּחָר וּמָה הוּא לָנו צוֹפֵן
וְדַע לָשִׂים דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וּכְלָלֵי הַמּוּסָר מצְפֶּן
לֹא יוֹעִילוּ תַּחְבּוּלוֹת מוּל אֱמֶת מְאֶרֶץ תִּצְמַח
בְּכֹל מַהֲלָכֵיךָ אָדָם זֹאת זָכוֹר וְזֶה אַל תִּשׁכַּח