שלום רב לכתך, סעידה

"ארוחת בוקר לא ביוקר"

ארבע שנים חלפו מאז הלכה הגב' סעידה חקק בדרך כל הארץ וגעגועיי אליה מה רבו. סעידה, אמם של המשוררים הרצל ובלפור חקק, מאירת פנים הייתה וחכמת החיים בה נתברכה, סייעה לה ללכת בחייה בין הטיפות ולא להירטב. אישה יפה הייתה סעידה, עיניה ירוקות, אפה חד ושערותיה עשויות בקפידה. הייתה מדלגת בקלילות על מהמורות החיים שהיו זרועות בדרכה כל חייה ואף פעם לא נתנה לבני ביתה ולאורחיה להרגיש שהיא חולה. היא קמה מבעוד בוקר לבשל את פלאי מאכליה, בצבעיהם המגוונים והחמים, שהעלו ריח ניחוח וגרמו לכל אחד שהריחם להרגיש רעב. מיד הצלחת הגדושה בבישוליה הטעימים הייתה מוגשת לו בידיה המטופחות, בחיוך ובנדיבות.

כשמה כן היא

סעידה, כשמה כן היא. מסייעת לשכניה, מקשיבה למצוקת לבם ומנחמת אותם במילים טובות ובכך מסירה מלבם כל יגון ואנחה. הייתה מתקשרת אליי בכל יום שישי ואומרת: "שלום שמחה, אני מזמינה אותך לארוחת בוקר לא ביוקר". היינו צוחקות וביום שבת התייצבתי במטבחה בשעה היעודה. היה לי כיסא קבוע ליד השולחן הקטן במטבחה, שם אהבנו לאכול יחדיו ולהרגיש קרובות זו לזו. אחרי דברי ברכה, הייתה מגישה לי את החצילים המטוגנים, הביצים הקשות, הסלטים, הפיתות, המשקה הקר... ובכל פעם הייתה מוסיפה עוד חמוצים מעשה ידיה ואומרת: "תאכלי, תאכלי, אל תתביישי, יש לי מספיק לגדוד...". התפקיד אותו לקחתי על עצמי בתום הארוחה, למרות התנגדותה הנמרצת, היה לרחוץ את הכלים. אני אוהבת לנקות כלים לקול צלילי המים הזורמים, והלא נולדתי במזל דלי. אחר כך הייתה מזמינה אותי סעידה לסלון ביתה. על השולחן הוכנה התקרובת מבעוד מועד שכללה: אגוזים, בוטנים, גרעינים, עוגות/עוגיות, פירות ומה לא... ועוד הוסיפה כוס תה מהבילה וריחנית עם עלי נענע וסוכר.

רואה הכל בקפה

כשהייתי עצובה ומנסה להסוות זאת בסיפורים מצחיקים..., הייתה אומרת: "שמחה, מה קרה"? מעיניה הנבונות אי-אפשר היה להסתיר דבר! הייתה קוראת בעיניי את המצוקה ואומרת: "נו, ועתה הגיעה שעת הקפה השחור", ואז הייתה מכינה את הקפה וחוזרת לאחר מספר דקות, נושאת בידיה שני ספלי קפה קטנים, לבנים ותחתיות תואמות מחרסינה ואומרת: "בואי ונראה מה מספרת כוס הקפה שלך". הייתי שותה לאט-לאט את הקפה, כמו מנסה לדחות את הגילוי... וכשסיימתי לשתות, נטלה אותה מידי והפכה אותה על פניה בצלחת החרסינה הלבנה. הייתה מניחה את כף ידה החמימה על כף ידי ואומרת לי בערבית: "שמחה, החיים יפים למי שמבין אותם". והרמז היה עבה ממותניי. כאילו אמרה לי במשפט קצר זה: שמחה, תשמחי בחייך, עם כל הבעיות ובלעדיהן, כי אם תביני אותם, תיהני ממה שהם מציעים לך. אחרי מספר דקות של שיחת רעות, הייתה סעידה הופכת בחזרה את כוס הקפה, מסובבת אותה בין אצבעותיה ובוחנת אותה בקפידה ואומרת... כל מילה שאמרה הייתה מדויקת עד כאב. ואני, הייתי פורצת בבכי והורסת את כל האיפור עליו טרחתי חצי שעה בטרם הגעתי לביתה. הייתה אומרת לי: "תבכי, תבכי, יה בינתי, תעשי ספונג'ה ללב שלך", ואז הייתי מחייכת לשמע הדימוי שנתנה לדמעות ששטפו את לחיי.

תמונות מהעבר

אחר כך היינו יושבות ומדברות והיא הייתה מפליגה בסיפוריה על בגדד, על שני אחיה שנרצחו בפרעות הפרהוד שם בשנת 1941, על בעלה ועל האהבה שהייתה ביניהם, על הדגים שהיו צולים ואוכלים על שפת נהר הפרת והחידקל... איך היו עולים על קברי צדיקים... וגם סיפרה על בנה הבכור, "המלאך הלבן" קראה לו (כי היה לבן ביחס לאחיו ואחיותיו שנולדו אחריו והיו יותר כהי עור ממנו), שנולד עם תסמונת דאון ועם כל זאת, הביא שמחה ללבה. כך היינו "שופכות את הלב" אחת בפני רעותה, כאילו אין הבדל של עשרות שנים בינינו. רוחה הצעירה, חוש ההומור שלה, המאכלים הערבים לחיך, האסתטיקה שניכרה בלבושה, באיפור הקל שהתאפרה לכבוד השבת, בציפורניה המטופחות, כל אלה שבו לבי והייתי שבה אליה שוב ושוב, כמו הים השב אל החוף.

התרת נדרים

סעידה ואני היינו הולכות כל שנה, יחד עם בלפור, ל"התרת נדרים" לפני כל יום כיפור. ישבנו ב"עזרת הנשים" והיא הייתה מתפללת בדבקות למען בני ביתה, למען ארץ ישראל... אחר כך ירדנו לבית הכנסת, שם הייתה מבקשת מכבוד הרב לנגוע באצבעותיה בספר התורה שבהיכל, ומתפללת למען ילדיה ולא שוכחת לתרום ביד נדיבה לקופת בית הכנסת. אחרי התפילה, הייתה מזמינה את בלפור ואותי לבוא לביתה ולאכול "ארוחה מפסקת" דשנה. כך מדי שנה בשנה! מספר פעמים נסענו יחדיו לקברי צדיקים. לשם הייתה לוקחת את "הצעיף הקדוש" שלה. כששאלתי אותה מהו אותו צעיף אמרה לי: "את רואה את הצעיף הזה? אותו אני מניחה על קברי הצדיקים ומתפללת, ואחר כך עוטפת בו כל בן משפחה שחלה ואומרת את ברכת הצדיקים, ובן אדם חולה שנעטף בצעיף הזה היה מבריא. כן, מה שאת שומעת, מבריא לגמרי! שמחה, לצדיקים שלנו יש כוחות מהקב"ה ואני נעזרת בהם למען ילדיי ולמען אנשים חולים הזקוקים לסעד". אמרתי לכם, סעידה, כשמה כן היא!

"הפרחים שלי"

ארבעה חודשים לפני מותה, התאספו ילדיה סביב מיטתה בבית החולים והרופא שלה עמם. ואז אמרה לו: "דוקטור, אני לא רוצה להיפרד מהפרחים שלי". הוא הביט בה ואמר: "גברת חקק, אני מבין אותך", אמר ולא יסף! כשחלתה, לא גילו לה ילדיה שהסרטן פשט בגופה. סעידה האריכה ימים עד גיל 93, וההחלטה שלא לגלות לה את הסיבה למחלתה הייתה, כי הרפואה לא יכלה להביא לה מזור ומדוע עליהם להפחיד אותה ולגרום לה צער בימיה האחרונים? סעידה, שהייתה אישה ערנית ופיקחית שיצר החיים פעם בה חשה, שרוחה חיה בה, אך גופה בוגד בה. בתבונתה הבינה גם הבינה, שאלה ימיה האחרונים על פני האדמה ולא רצתה "ללכת", לא רצתה להיפרד מהפרחים שלה. שלום לך, סעידה אהובה. כל חיי אתגעגע אלייך ואזכור אותך בחום. אזכור את מאכלייך הטובים, את הקפה השחור וגילוייו ואת העצה שנתת לי: שהחיים טובים למי שמבין אותם. גם בזכותך, סעידה, חיי טובים היום ואני מבינה אותם! ת.נ.צ.ב.ה.