משרת הדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי נחשקת ביותר. אם נבחן את מי ששרת כאן מהלך העשורים, נמצא אנשים משכמם ומעלה, אך בעיקר נמצא מקורבים ומקושרים שקיבלו צ׳ופר מיוחד - אלו שהגיעו לא בשל כישורים מיוחדים אלא בגלל חוב. לדוגמה, מישהו ששירת תחת ציפי ליבני או סילבן שלום, או מישהו שנתניהו היה צריך לגמול לו או להרחיקו (כפי שעשה לדני דנון כששלח אותו להיות השגריר באו"ם). כמה חבל, כי עד היום לא הייתה כאן דיפלומטית אישה במשרה הבכירה ביותר. האם אין נשים מוצלחות? או אולי הן לא מקושרות מספיק? מה היא הסיבה לכך? מדוע ההתעקשות דווקא על גברים (ולא תמיד מוצלחים)? שאלנו שאלה זו בעבר, אך נראה שנתניהו בשלו.
אחרי תפקיד השגריר בוושינגטון די סי הבירה והקונסול הכללי בניו-יורק, תפקיד הקונכ"ל בחוף המערבי הוא מתנה לשמה, אך יותר מכל, הוא מבטיח המשכיות לכל החיים, בשל הקשרים שנוצרים מהלך השירות כאן. אלו קשרים עם שועי עולם, וללא יוצא מן הכלל התוצאה היא "המשך הכנסה" ולא "המשך שירות". דבר זה נכון גם לגבי משרות נמוכות יותר. לדוגמה, רבים הקונסולים הקונסולארים שלא חזרו לשירות במשרד החוץ, וחלקם (ו/או ילדיהם) אפילו לא חזרו ארצה. כמובן שישנם יוצאים מן הכלל, ורבות דובר בהם דווקא בטור זה. אציין אחד לדוגמה, דני כמה-טוב-שבאת-הביתה גדות, אצלו התפקיד פרושו היה לשרת, להיטיב, לעזור, לשפר וליעל, ולעשות כל זאת בלי תשומת לב או ציפיה לתודה - כמה טוב שיש לנו משרתי ציבור כמוהו. עד היום הוא משרת במשרד החוץ בירושלים.
מהלך העשורים קרה שהקונכ"ל חזר ארצה והמשיך לשרת. דוגמה טריה בזכרון רבים היא דיויד סיגל, שגדל בתוך המערכת, דווקא במשרד החוץ. היה אחד הקונכ"לים האהובים והאפקטיביים ביותר שהיו לנו פה, ועם חזרתו ארצה המשיך לשרת, אם כי לא במשרד החוץ אלא במושב הקברניט של ארגון אל-נט, הלובי היהודי למען ישראל בארופה. הוא ממשיך להלחם, שכן מלכתחילה השירות עבורו היה שירות של העם והמדינה, ולא סבב סביב עצמו.
בגלל גודל הקהילות הישראלית והיהודית כאן, שיש אומרים שמנינן הכולל מגיע למיליון, מן הראוי שתהיה נציגות, על כל הדיפלומטים ובני משפחותיהם, כמו גם העובדים המקומיים, כשהסך מגיע לכמה עשרות ותקציב לא מבוטל. בה במידה, ראוי גם שתהינה אמות מידה לבחון את הצורך בקונסוליה (האם צריך את מספר האנשים, או אולי ניתן לצמצם בקלות, או מאידך-גיסא אולי יש לעבות ולהגדיל) ואת יעילות עבודתה לפי קני מידה מסוימים ולודא שאנשים הנושאים בתפקיד ייצוגי ישאו גם באחריות, ולא רק במקרים בודדים בהם הם "מפשלים בגדול". האם יש מטרות לשנה, שנתיים, שלוש וארבע, ובדיקה מה קצב ההתקדמות לעבר מטרות אלו בחלוף הזמן? או שמא העיקר הוא "איש הישר בעיניו יעשה, התקופה תעבור, וצוות חדש יגיע"?
קחו לדוגמה את ניצולי השואה, שכה רבים מהם גרו כאן ועתה כה בודדים מהם נשארו. איזה קשר מקיימת הקונסוליה אתם? האם הקונסוליה בכלל יודעת מי הם? האם למישהו אכפת? הלא בארץ רבים מהם מתים בחוסר כל ובבדידות נוראית. אם בארץ לא אכפת, מדוע שאותם נציגים יטרחו בשדות זרים? אפילו להרצאה השנתית לציון יום השואה בבית החולים היהודי הגדול ביותר בחוף המערבי, אליה מגיעים מאות רופאים, אחיות ועובדי הסגל הרפואי, לא טרח להגיע מישהו מהקונסוליה מהלך כל השנים. שעה אחת, זה כל המאמץ, ואפילו מקבלים קופסה ובה ארוחת צהריים כשרה.
בלוס אנג׳לס הרבה נכי צה"ל ובני משפחות שכולות. למשפחות השכולות זכויות כמו טיסות חינם ארצה לעלות על קבר קרוביהם. את נכי צה"ל שכחו. פעם היו שומרים על קשר, מזמינים אותם להדלקת נרות. מאחלים שנה טובה, מרימים כוסית ליום הולדת המדינה המודרנית בה׳ באייר. מתעניינים. שיחת טלפון בודדה. עלון באימייל. שנים שזה כבר לא קורה. באמת, כה קשה בימינו לשמור על קשר. כשלא רוצים, דברים לא קורים.
במקום להמשיך ולהציג קבוצות נוספות ואוזלת היד ביחס אליהן, נשאל שאלה בסיסית: כמה ישראלים חיים בלוס אנג׳לס? לא מספרים מומצאים. מה יקרה אם תהיה רעידת אדמה מסיבית או אסון טבע אחר? מה יקרה אם צריך יהיה לפנות את כל הישראלים חזרה הביתה? יתעלמו מאתנו? יעזרו רק למחוברים-מקושרים-עשירים-וחשובים? יחכו שאנחנו נפנה אליהם? מדוע אין בסיס מידע עדכני מעבר לרשימת אלף המקושרים המופצת (בטעות) מדי כמה שנים לכל העולם לראות מי כלול בה? האם יושבים כאן רבע מיליון ישראלים, או רק שלושים אלף? ג׳קי אבן בשנות השמונים דגל במספר 200,000, בעוד שד"ר פיני הרמן, דמוגרפר, טוען שהמספר מצומצם ביותר ולא עולה על כמה רבבות.
כמובן שצריך יהיה להגדיר "מי הוא ישראלי" והאם ילדים שנולדו וגדלו פה, אינם דוברים את השפה והם בעלי דרכון ישראלי רק בגלל שאנסו את הוריהם להוציא דרכון "לפי חוק", בעוד שלהם עצמם אין קשר כהוא זה לישראל, יהיו כלולים או לא. מה קורה לנישואי תערובת? כל אלו שאלות בעלות מהות, אך מי נותן עליהן את הדעת? נזרוק מספרים לאוויר, ומה שנדבק, טוב לכמה דקות.
האם יש מי במשרד החוץ המקפיד לבחון מדי תקופה את תפקוד הנציגות? האם קורים דברים בשטח הדורשים תשומת לב (לדוגמה צמיחת תנועת החרם, שהקונסוליה התעלמה ממנה עד שהיה מאוחר מדי, בעוד ברגותי פעל כאן, בשטח, והקונסוליה לא ידעה, לא שמעה ולא ראתה)? האם ישנה פעילות שניתן לשתף עם נציגויות אחרות ברחבי העולם, דוגמאות של פעילות ברוכה שפרושה שלא צריך יהיה להמציא את הגלגל מחדש בכל מקום? אויבינו יודעים שמה שפועל היטב במקום אחד, ניתן בד"כ לשכפלו גם למקומות אחרים. אילו רק היינו מחליפים מידע ומשתפים מנסיונותנו!
למי שהגיע עד הלום והוא זועם, אוסיף שמן למדורה (ועוד היד נטויה, לצערי כה הרבה ניתן להעלות): כל בר דעת במדינת ישראל ובארה"ב יודע על הנתק בין יהדות ארה"ב ומדינת ישראל (מתווה הכותל, ההתנחלויות, דרך החיים הקונסרבטיבית והרפורמית, וכו׳). כה גרוע המצב, שלדור ההמשך לא כל כך חשוב אם מדינת ישראל תמשיך או תחדל להתקיים. עצם קיומה אינו קריטי עבורם. הם בראש וראשונה אמריקנים, ונאמנותם לארה"ב (בדומה לגרמנים בשנות השלושים, ערב מלחמת העולם השנייה). גם דור ההורים מנותק, עד כדי כך שהמקטרגים הגדולים ביותר הם יהודים. הם גם פועלים ללא לאות שהממשל יפסיק את הסיוע הכלכלי והצבאי השנתי וינקוט צעדים ממשיים להעניש את ישראל.
מדינת ישראל מתקצבת מאות מיליונים לשנות את המצב. ישנן משלחות אינספור להכיר את הקהילות היהודיות בארה"ב ולטפח את הקשר. בימינו אפילו הצעת חוק שיש להתייעץ עם יהדות התפוצות. אילו רק היו שוקדים נציגי המדינה לבלום את ההדרדרות לפני שנים, לא היינו מגיעים הלום. אך כך לא חושבים, ומדוע להשקיע בעתיד, כשאנו כאן ליהנות ולבלות, ואחריות אין, והמשכיות מובטחת. אנחנו הם החשובים, והמשרה מגיעה לנו ויהי מה. כמה חבל, כי בסופו של דבר, כולנו משלמים מחיר קיבוצי כה יקר.
הקשר עם התקשורת
מנהג בקהילה שכשמגיע קונכ"ל חדש, הוא נפגש עם התקשורת הישראלית המקומית. מדוע? שכן הקהילה גודלה כגודל עיר ואם בישראל, והקשר הקבוע עם הקהילה כולה עובר דרך התקשורת שלנו ולא רק למספר מצומצם של עשירים. אגרת לראש השנה ולפסח. דיווח על פעילות שוטפת. שיתופי פעולה. היו קונכ"לים שטרחו ויזמו, הזמינו וטיפחו קשרים, והיו כאלו שחשבו שאין צורך בכך כלל ועיקר, מלשון "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים" (ומה אנחנו שווים, ומי אתם בכלל). ההבדל העיקרי בין שני הסוגים הוא שהראשונים שמו את מדינת ישראל בראש מעיניהם, בעוד אלו האחרונים טיפחו רושם זה או אחר והיו ממוקדים אך ורק בעצמם (קרי המדינה והתפקיד אמורים לשרת אותם ולא להפך).
הנה דוגמה של פעילות של דיפלומט אחד מהקבוצה הראשונה - הבאת מגילות ים המלח ללוס אנג׳לס, לתצוגה שמשכה מאות אלפי אנשים, לטינים ואסייאתים ואחרים, דבר שחיזק את הקשר בין קהילות, כמו גם את המכנה המשותף (התנ"ך) והעתיד שכן הביאו אתם המון בני נוער וילדים; והנה ישראל שלא הכרנו לפני כן - מעבר לתעמולה הבלתי פוסקת נגדנו.
תענוג הוא לעבוד עם קונכ"ל שמושיט יד ומעודד עבודת צוות. צוות הקונסוליה כולו מיישר קו ופועל לפי דוגמת הקונכ"ל. פתיחות, חום, נסיון לעשות מעל ומעבר, יוזמה וכו׳. אחסוך לכם את הצד השני, הכוחני והמכוער, ולצערי יש דוגמאות למכביר.
המצחיק ביותר הוא פרק בחיים שלמדו שם במאונט אולימפוס של הקונסוליה. משך שנים רבות זלזלו בעיתונים המקומיים, מלשון: תפוצתם דלה מדי, מי הם בכלל, מי קורא אותם. הבעלים של העיתון בהא הידיעה בבורלי הילס תמה באוזני כמה פעמים הכיצד איש לא פנה אליו: לא לידע, לא להזמין, לא להפגש, לא לכל דבר אחר. כלום בריבוע. הוא נוצרי אדוק ומנומס מדי מכדי להתלונן, אך ברי היה שכואב לו. אם ככה מתייחסים למי שאוהב אותנו, נחשו מה היחס לאחרים (היותר חשובים ונחשקים). אופי פסול של ריצה אחר אורות הזרקורים, השפלה עצמית כלפי חזקים וזלזול ויחס גס עד אמביוולנטי למי שנחשב "נחות". אותה שיחה קרתה בדיוק לפני ביקור הנשיא פרס ז"ל, ולמרות שהקונסוליה הייתה כמרקחה, ועבדה שנה שלמה על הביקור, הקונכ"ל מצא זמן, שמע ופעל מיידית לתקן את המעוות. יצאה הזמנה אישית, העיתון נכלל מאותה נקודת זמן ברשימת הקשר של הקונסוליה, והושמה תשומת לב מיוחדת, אישית, לטיפוח הקשר.
מאז איש בכלל לא יודע את ההיסטוריה - כל כך מובן מאליו שהעיתון המקומי של בורלי הילס (היחיד שמסכים לדווח בחיוב על ישראל והיהודים ועושה זאת בהתמדה וללא היסוס) הוא בן בית או בן משפחה של הקונסוליה. כשהגיע הקונכ"ל הנוכחי, אחד הראיונות הראשונים אליו הזדרז להגיע היה עם הבעלים של העיתון.
הקשר עם התקשורת דומה לקשר שלנו עם הנוצרים. התקשורת תמשיך לעשות את עבודתה נאמנה, על אפה וחמתה של הקונסוליה, תדווח בצורה הוגנת ותאיר את ותעיר על הקורה - כשאפשר להעלות על נס עושים זאת ברצון ובלב רחב, וכשצריך להעביר ביקורת בונה עושים גם זאת ללא היסוס. התקשורת אינה כלבלב של הקונסוליה וגם לא עושה דברה. יחסי עובד-מעביד והפחדה שקיימים בקונסוליה אינם אפשריים עם התקשורת, וטוב שכך. הקונסוליה אמורה לייצג את מדינת ישראל, התקשורת מדווחת לציבור הרחב, לא את מה שהקונסוליה רוצה כי אם את מה שקורה בפועל. כמובן שלמי שאין מה להראות, הדבר אינו קביל (ואז שוברים את הכלים ולא משחקים, כי לא פרגנת לי מספיק), אך מי שעושה עבודתו נאמנה לא צריך לחשוש - הפעילות הברוכה תניב פרות, ואלו יראו לעין.
כך יוצא שבלי קשר ליחס מצד הקונסוליה, התקשורת ממשיכה בתפקידה. ואולי בשל כך הקונסוליה, לעיתים, כל כך מזלזלת בתקשורת ובטיפוח הקשר אתה.
כך בדיוק גם עם הנוצרים. משך שנים רבות, כל פעם שישראל הייתה בצרה, הייתה הקונסוליה פונה לנציגת הנוצרים ומבקשת שהיא תארגן קבוצה של מובילי דעה ומשפיעים לתדרוך בקונסוליה, או להפגנה לפני בניין הקונסוליה, וכיו"ב. הנוצרים עשו זאת ברצון, כי הם תומכים בנו ויהי מה. אך כל מי שנשוי יודע שנישואים הם דרך דו-כיוונית, וחייבים לעבוד ולהשקיע, שני בני הזוג. עם הנוצרים זו הייתה תמיד דרך חד כיוונית, וישראל הייתה זו שנהנתה (טוב שהנוצרים האדוקים לא היו מעלים על דעתם להעביר ביקורת, כי זו התנהגות נלוזה של ניצול לשמו מצדנו).
עד שהגיע דיפלומט שהבין שחייבים להשקיע בשוטף, ומדי חודש בחודשו הזמין קבוצה של פסטורים מובילים לתדרוך בן שעתיים בקונסוליה. הנציג הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי ישב אתם, ללא הפרעות, קיבל את פניהם, הקשיב והשקיע. הייתה זו נסיעה לישראל בלי לעזוב את לוס אנג׳לס, והנוצרים היו אורחי הכבוד. אחרי חמש שנים של פעילות, נוצרה קבוצה עצומה של תומכי ישראל, מה שבעגה מקומית נקראים "משפיענים", שנקשרו אלינו בחבל הטבור. רק שאז הגיע דיפלומט בכיר חדש, ששמע תלונות שמקורן בקנאה "למה הם ולא אנחנו". אותו דיפלומט חכם היה, ההפך הגמור משלמה המלך שהגיעו שתי נשים לפניו ושטחו טענתן לבעלות על ילד. הוא גם אהב להתגנדר, משל טווס זכר בנוצותיו. מה עשה אותו דיפלומט מהולל? פסק, "הגיע סוף, לא יהיה כלל ועיקר" (כי המתלוננים לא באמת התכוונו ליצור ולהשקיע, הם פשוט רצו להחריב ולהרוס) משל האם שהיה מוכנה לחתוך את הילד לשניים. לאותו דיפלומט שאיפות להגיע רחוק, ודוגל הוא מאוד בשיטת "אם אין אני לי, מי לי"!
פרויקט חיים
אמנם בדיפלומטים מדובר, אך מחשבותי נוטות לרופא ישראלי בלוס אנג׳לס, יזהר חרוזי, שהקים כבר לפני כשלושה עשורים ארגון "הצל את הלב" (Save a Heart Foundation) שעיקרו הבאת רופאים ישראלים לבית החולים ומרכז המחקר בו הוא נמצא ופועל - בית החולים היהודי סידר סיינאיי בלוס אנג׳לס - להתמחות בת שנתיים שבסופה הם אמורים, לפי חוזה והתחייבות כתובה, לחזור ארצה עם בני משפחותיהם.
מה מיוחד בתוכנית זאת? הנה דוגמה - בבית החולים כאן מכשור מהמתקדמים בעולם, ולא מכונה אחת או שתיים, כי אם עשרות. בארץ, בבי"ח סורוקה לדוגמה, היו בשעתו שתי מכונות CT שפעלו כמעט כל השנה ללא הפסקה. הבעיה הייתה שאיכות הסריקה הייתה נמוכה ביותר, דבר שפרושו שדברים שניתן לגלות ולחקור בעזרת המכונות החדישות יותר לא היו אפשריים דוקא בארץ. משל זכוכית מגדלת שלא ניתן לראות באמצעותה חלקיקים קטנים, וכך נסתר לו עולם ומלואו.
אף פעם לא הבנתי איך ייתכן שישראל, אחת המדינות המתקדמות ביותר במחקר ופיתוח, אך האמצעים ביד החוקרים לרוב דלים ביותר. אולי דווקא בשל כך, בשל אילוצים אמיתיים, אין ברירה אלא להמציא וליעל, לשפר ולהתעלות וכך מגיעה ישראל לאן שהיא מגיעה. כך היה עוד לפני קום המדינה, וודאי שמאז אותה תקופה. עכשיו יש גז טבעי בשפע, עושר אדיר וחיים טובים. פעם היינו רזים ורעבים. היום אנחנו שבעים ומדושנים, עד שקשה לנו לזוז צעד, כה עצלים נעשנו.
באו הרופאים מישראל לכאן ומצאו מכונות מתקדמות בכמה דורות, ולא אחת או שתיים, כי אם עשרות, שעבדו כמה שעות, ואח"כ נחו, יצאו להפסקה פה ושם, בלילה ישנו ובקיצור, חיו חיים נהדרים. כזה עושר יש כאן, שהעיקר הוא שניתן להגיד "ראו כמה מכונות יש" (גם אם כמעט כולן לא בשימוש) בעוד שבארץ הצורך רב ועצום, ואנחנו אסירי תודה על עצם העובדה שיש משהו והוא פועל והתור שלנו הגיע סוף כל סוף.
הגיעו אותם רופאים נפעמים, למדו וחקרו, ועד מהרה התאקלמו ואף תרמו. הם וילדיהם. כמה טוב ונוח לחיות כאן, בעיר המלאכים. הם גם הוציאו לנו שם נהדר, וחיזקו וביססו את הרושם על מדינת ישראל היפה, האוהבת, התורמת והמתפתחת כמו משפחה צעירה.
הגיעה התקופה לסיומה, וללא יוצא מן הכלל, הרופאים ובני משפחותיהם חזרו ארצה. למה ומדוע? לא בגלל אותו חוזה. חדורי אמונה ואהבת המדינה הם, ובשבילם זו בכלל לא הייתה פרשת דרכים. הגיעה ה"שליחות" לסיומה, חוזרים לתרום בארץ, לשפר וליעל ולקוות שמשרד הבריאות ישקיע במכונות חדישות (דבר שאכן קרה). אציין שאותם רופאים מהלך העשורים למדו וחקרו, וחזרו והביאו אתם ידע ונסיון שלא יסולאו בפז בתחומים רבים ומגוונים הקשורים ללב (ויש הטוענים שהלב עיקר האדם, והכל קשור ללב).
כך פועלו של אדם אחד, ד"ר יזהר חרוזי, חזון יחיד שהפך למעשה שתרם לעשרות רופאים ישראלים כמו גם לתדמית מדינת ישראל בחוף המערבי.
נראה שבין אם דיפלומטים או רופאים, חייבים לבחור נכון, כי אז יוצאים כולם נשכרים. ומי שעוסק בפעילות לשמה - לשם שמיים - שפע וברכה מלווים אותו, בעוד האחרים קנקן חלול שעושה רעש רב ונזקיו בין שקשוק-הא לשקשוק-דא (וֹחוזר חלילה, מאוד אוהבים הם לראות את עצמם במרכז הסערה) גדולים ורבים.