סיור במפגש בין ז'בוטינסקי ובין א.צ. גרינברג (ה)

ברשימה שנכתבה במיוחד לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ופורסמה כהקדמה לפרסום מחודש בספר שכלל את תרגומי זאב ז'בוטינסקי לשיריו של המשורר אדגר אלן פו, כתב המשורר א.צ. גרינברג בהערכה רבה על זאב ז'בוטינסקי, שלדעתו היה "נואם למופת, מדינאי דינאמי, שונה מכל אלה שאנחנו מכירים בתנועה הציונית. עיתונאי חד-שכל-כחרב וקולע בקליעיו". בשיחה זו אני מבקש להביע את הערכתי הגדולה למשורר א.צ. גרינברג וגם למנהיג המדיני זאב ז'בוטינסקי על הפתיחות הרבה, שגילו שני אנשי רוח יהודים כלפי ערכי ספרות העולם ועל השקעתם הרבה במרחביה התרבותיים כדי לפתוח צוהר לספרות עולם ולקירוב התרבות העברית המתהווה בארץ לעולמות הרוחניים של ספרות העולם. ההשקעה המרובה של אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי במפעלי התרגום של ספרות ושירה מתרבות העולם ראויה לכל ההערכה. טוב שבימיהם לא כיהנה שרת תרבות הגברת, העונה לשם מירי רגב, שהרבתה בתקופת כהונתה בדברי לעג וזלזול גס ואף בוטה באוצרות הספרות העולמית, כשהשם אנטון צ'כוב היה עבורה מופת של ביבי שופכין וביטוי לריקנות. בהקדמה מתאר המשורר האהוב עלי א.צ. גרינברג בהתלהבות רבה את איש הרוח והיוצר זאב ז'בוטינסקי כמשורר עדין, שהכינור מתנגן בו מול הרעש הפוליטי. למרות חילוקי דעות לא מעטים, בינהם, כשזאב ז'בוטינסקי היה זה, שהסתייג מהפעולות הלא מעטות שביצעו החברים בארגון שנשא את השם "ברית הבריונים", בה היה המשורר אורי צבי גרינברג חבר בכיר, דווקא שמורה אצלו אהבה והערצה רבה לזאב ז'בוטינסקי המשורר והמדינאי. גם שז'בוטינסקי הפנה את המבט וראה דווקא בחיים נחמן ביאליק כמי שראוי לתואר המשורר הלאומי, מי שכונן בשירה העברית את הישות הלאומית החדשה.

הרעידה את הלבבות

במכתב שכתב ז'בוטינסקי לביאליק ליום הולדתו ה-50 הציגו כמשורר לאומי, כמורד עברי דגול וככהן גדול, וכך כתב ביאליק לז'בוטינסקי - "את המרד העברי שלמדתי משיריך, ניסיתי להגשים..." כהוקרה לשיריו של ביאליק, ובידיעה שיש מספר רב של נוער יהודי, שהשפה העברית לא שגורה על לשונם, יזם זאב ז'בוטינסקי את המפעל הגדול של תרגום כל שירי ח. נ. ביאליק לרוסית. למעלה מ-35,000 עותקים נמכרו כלחמניות טריות בתקופה קצרה מאד. היה זה מפעל אדיר שיזם אדם אחד בתרגום, בו הושקעו ימים ולילות רק מתוך מסירות להפצת שירת ביאליק לציבור יהודי, בעיקר לנוער, שהשפה העברית עדין לא הייתה נהירה לו די צרכה כדי לקרוא ולהבין תכני שירה. אני זכיתי לחוויה מרגשת, בהיותו מורה לעברית בבית הספר "ירושלים" בעיר סנט-פטרסבורג בשנת 1994 ולימדתי את השיר "על השחיטה" בעקבות שיעור על פרעות קישנב בשנת 1903. לקראת סוף השיעור ניגשו אלי שני תלמידים וביקשו לדקלם בפני הכיתה את השיר בעל פה בשפה הרוסית ולאחר מכן בשפה האנגלית - "....The sun was shining" משני ספרים שהיו בידם, ספר שירי ביאליק שתרגם ז'בוטינסקי לרוסית וספר שירי ביאליק שתרגם ז'בוטינסקי לאנגלית. התלמידים הוסיפו ביוזמתם גם קטעים גם מהשיר "בעיר ההריגה". הייתה זו הקראה בשפה הרוסית שהרעידה את התקרה והקירות, אך בעיקר היא הרעידה את הלבבות. הצלצול לסיום השיעור לא קטע את קריאת השירים ברוסית ובאנגלית, כשאחד התלמידים גם קרא מכתב שצורף לספר התרגום לרוסית, בו מברך ז'בוטינסקי את ביאליק ליום הולדתו ה-50, ובמכתב הוא מודה לביאליק - "אֶת הַמֶּרֶד הָעִבְרִי אֲנִי לָמַדְתִּי מִשִּׁירֶיךָ, וַאֲנִי רַק נִסִּיתִי לְהַגְשִׁים...." עד היום אני נוצר את החוויה של הקראות תלמידי בית ספר "ירושלים" בסנט-פטרסבורג את שירי ביאליק בתרגום לאנגלית וגם לרוסית של זאב ז'בוטינסקי, ובמיוחד את השורה - "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁיטָה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".

הקיום הלאומי

מערכת היחסים החמה בין ז'בוטינסקי לביאליק עלתה על שרטון בקונגרס הציוני ה-17, קונגרס שדחה את ההצעה של הרוויזיוניסטים "שהקמת מדינה יהודית היא ורק היא המטרה של התנועה הציונית". חיים נחמן ביאליק תמך בעמדה של פרופסור חיים ויצמן, שלא היה מוכן לניסוח הזה, כפי שהובא לקונגרס על-ידי זאב ז'בוטינסקי. כן תמך ביאליק בוויצמן בעוד שלל נושאים, שהעלו הרוויזיוניסטים ונדחו על-ידי רוב צירי הקונגרס. הקונגרס ה-17 גרם מפח נפש לזאב ז'בוטינסקי. רבים כורכים בנשימה אחת את המשורר ואיש הרוח אורי צבי גרינברג ואת המנהיג הפוליטי זאב ז'בוטינסקי. אך יש לשים לב להבדל ביניהם, שלעתים הוא הבדל תהומי. לצערי, אצל אורי צבי גרינברג המטפורה של הדם היא מטפורה טוטאלית בהחלט, ומעניקה רק בדם את הטעם ואת המשמעות לכל פרט ופרט של הקיום הלאומי.

לעומת המשורר אורי צבי גרינברג נמצא בכתבי המדינאי ז'בוטינסקי, שהדם הוא אמצעי ולא טוטאלי!!! הדם בחזונו של ז'בוטינסקי אינו ערך מעל עצמו, אינו מטרה ובוודאי לא מטרה ראשונית, שרק באמצעות מימושה יתנה בה את חידוש חיינו הלאומי בארץ ישראל ואת קיומנו הלאומי בארץ הנבנית. בשיר "הדגל" שכתב זאב ז'בוטינסקי בעיצומן של פרעות תרפ"ו, מעמיס המשורר על טיפות הדם את המורשת הרוחנית והמוסרית מימי דור המכבים עד לימינו. לעומת אורי צבי גרינברג, המבליט אך ורק את הקונקרטיות של הדם השפוך, ז'בוטינסקי בשיר ה"דגל" צובע את הדם באופן שונה לחלוטין. הוא פורס גלריית צבעים מרשימה ולא רק את הצבע האדום, ולא רק דם ועוד פעם דם. ז'בוטינסקי פרס את יריעת צבע הזהב, יריעה המסמלת כמיהה לחברה, בה לא יהיה נישול חברתי, כן פרס מעליה את יריעת התכלת, החובקת בחובה את הכמיהה העזה לחיי חרות ועצמאות, מתחתה נפרסה בכל הודה היריעה הצבועה בלבן, המסמלת את העבודה ואת היצירה. רק בתוך שלל צבעים אלו נפרס הצבע האדום, הצבע המסמל את הנכונות להקרבה. בניגוד לאורי צבי גרינברג האדום בשירת "הדגל" של ז'בוטינסקי אינו הצבע האחד והיחידי. הוא אינו הטוטאלי. למרות ניגודים אסתטיים בשירה ואף ניגודים פוליטיים בין זאב ז'בוטינסקי ובין אורי צבי גרינברג, ניכר תהליך אצל זאב ז'בוטינסקי, שהחל לראות באורי צבי גרינברג כמשורר כלל-לאומי, כמו שראה את המשורר חיים נחמן ביאליק בשעתו. לאחר הקונגרס ה-17 החל לראות את אורי צבי גרינברג כמשורר לאומי כמו שהמשורר אדם מיצקביץ' הוא המשורר הלאומי הנערץ על העם הפולני. ולרבים מאתנו, המשורר שכתב את "רחובות הנהר" ו"הקטרוג והאמונה" הוא משוררה הלאומי של האומה היהודית, כמו שהמשורר הנערץ אדם מיצקביץ, שכתב את הספר "פאנטדאוש" הוא משוררה הלאומי של האומה הפולנית.