מידות טובות

מִשְפָּטִים לְכֻלֵּי עַלְמָא

עָם בְּלִי מִשְפָּט כְּאָדָם נָטוּל הֲגָנָה וּבְלִי מַחֲסֶה

כִּי לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן וְאִישׁ כַּטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

לֹא בִּכְדִי חֹק וּמִשְׁפָּט קַדְמוּ לַתּוֹרָה לְמַעַן הָעָם

זֶה שֶׁקָּבַע אַבְרָהָם טֶרֶם מַתָּן תּוֹרָה וְּמָאז קַיָּם

נִתְּנָה תּוֹרָה טֶרֶם מִשְפָּטִים לָעָם שֶׁה' בוֹ בָּחַר

מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב אַחַר הַדִּבְּרוֹת שֶׁנְּתָנָם בָּהָר

וּמִשְׁפָּטָיו אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּצַוּוֹתוֹ עַל פִּי חֹק יִחְיוּ

כֹּל רָם וְנִשָּׁא הֶדְיוֹט וְתָם שֶבִּשְׁמוֹ יִתְבָּרְַך בָטְחוּ

רוֹמְמוּת רוּחַ וּקְדֻשָּׁה הִשְׁרָה בָּעָם וְנָשָׂא בְרָכָה

בְקַבְּלוֹ תּוֹרָה בְּסִינָי וְגָם מִשְׁנָה תַּלְמוּד וַהֲלָכָה

וִאִמֵּץ כְּלָל זֶה רְאֶה וְקַדֵּשׁ וְאַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת

וְיֵשׁ גָּם מְעַוֵּת צֶדֶק וְגוֹרֵם אַחֲרֵי רְשָׁעִים לְרָעות¹

הלכות במשפט והתורה שבעל פה חד הם

עם ישראל קיבל תורה מסיני ונבחר להיות עם האלוהים, אשר כרת עם ישראל ברית עולם לאמור: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (יתרו יט/ו) הקב"ה שם בכך יהבו בישראל, שקיבל עליו את התורה שנכפתה עליו "הר כגיגית" שנאמר: מגיד דברו ליעקב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לישראל (תהלים קמז/יט) "מַגִיד דְּבָרָו" אלו הם עשרת הדברות "חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לישראל" אלו הם המשפטים. כי הרי מדתו של הקב"ה איננה כמידתו של אדם בשר ודם שנוהג להורות לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום בעוד הקב"ה מצווה לעשות את מה שהוא עצמו עושה. כפי שזה קבל ביטוי בעניין השבת: וביום השביעי שבת וינפש. והרי לטענת האפיקורסים "המינים" בתקופת רומי הקניטו את חכמינו באמרם, כי הקב"ה עצמו מצווה לא לעשות דברים אשר הוא עצמו עושה, כי הרי בשבת הוא, משיב הרוח ומוריד הגשם מעלה עננים ומזריח חמה ולבנה מדשן פֵּרוֹת, וזה לא מתישב עם הכלל שעל המצוה לעשות או לא לעשות דבר, הוא עצמו צריך לקים. על דברי "מינים" אלה השיבה להם בשאלה: וכי אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצרו בשבת? המין ענה: כן. אמרו להם: העליונים והתחתונים חצרו של הקב"ה הם שנאמר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו/ג) והקב"ה בתוך שלו מטלטל אמרו להם יכול, כיוון שכך שם הקב"ה לפני העם את המשפטים דהיינו ההלכה אשר לפיה ילכו במדבר ובארץ כנען שעתידים לרשת אותה ולשבת בה כפי שהבטיח ה' לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. כחִזּוּק לְכַך באה פרשת משפטים אחרי מתן תורה, כי על הכתוב התורה אין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו, לא כך במשפטים שהם תוצאה של לימוד התורה ותולדה של פסיקת חכמי התורה העתידים להוות החוקה אשר קובעת גם סדרי השלטון והמשפט. לית מאן דפליג שהחוקים והמשפטים חייבים להיות מיוסדים על כללי הצדק והאמת, לכן הם נקבעים כְחֻקַּת המדינה. כי החוקה מגדירה את מהות המדינה והתייחסות ליושביה, לא בכדי רוב מדינות העולם קבעו להם חֻקָּה, המגדירה את המדינה מהותה ושפתה ועמה לרבות זכויותיו וחובותיו. לכן החוקה צריכה להיות צודקת ומיוסדת על חוק ומשפט צודקים שנאמר: מיוסדת על אדני פז הפז כאן הוא הצדק החוק והמשפט. המדינה גוברת על "המינים" שבקרבנו. לא בכדי חכמינו קובעים משפטים שבאה לאחר פרשת קבלת תורה, מיוסד על מבנה המשפט, שיבוא בעקבות עשרת הדברות במלים אחרות, הלכות החיים שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא/א). ומשקלם כמשקל עשרת הדברים. כי הם משתיתים סדר ומשפט על-פי חכמי התורה, בעתו הַסֶּנְהֶדְרִין כבית משפט לְחֻקָּה בלשכת הגזית בגלל רמתו וחשיבותו לישראל.

החוק צריך להיות ברור ומובן לכל אדם

חוק משמעותו משמעות של "גבול" כפי שזה קבל בתנ"ך וגם ממשמעות הביטוי עצמו כדבר החקוק בסלע לא ניתן למחיקה ככתב על הניר. החקיקה לא צריכה לשרת את השליט בעם, נהפוך הוא היא בבחינת גבול שאין עוברים אותו לא האזרח ולא הממשל וראש הממשל. משחוק מתקבל על-ידי הריבון בעל הסמכות לחוקק, הוא מחיב את המחוקק עצמו וחובה על המחוקק לשמש דוגמה ומופת בקיום החוק כלשונו וככתבו. החשוב מכל הוא היות החוק מובן לבני העם חכמים כתמימים. לפיכך נתקבל המושג "שולחן ערוך" בבחינת ריכוז הלכות פסוקות המונחות לפני האדם כשולחן ערוך בעבורו שהוא תולדה של לימוד התורה והפסיקה של השופטים ודעת חכמים, הנוהגים על-פי הרבים להטות. שולחן ערוך זה נערך על-ידי רבי יוסף קארו כשמתגלעת מחלוקת בקשר לפרשנות כלשהי פונים אל "שולחן ערוך" ובכך תם הוויכוח, אבל לא תם הלימוד, הנובע מרצון האדם לחקור ולהגיע לשורשו של ענין, זה גם עולה בקנה אחד עם דברי רש"י שמביאם כדו שיח בין משה לבין הקב"ה שאמר למשה, לא תעלה על דעתך (להסתפק) לאמר, "אשנה להם את הפרק וההלכה שתים או שלוש פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם (לתת להם להבין) טעמי הדבר ופרושו". אמר לו הקב"ה עליך לקיים הכתוב: "אשר תשים לפניהם". לשים לפניהם דברים ערוכים כמו מטעמים על שולחן ערוך ומוכן לסעודה. משתמע מזה כי על האדם בישראל לקים את ההלכה ולדעת איך נוצרה כחוק מחייב. נאמר אשר תשים לפניהם לפני עמך ישראל. הנטייה בקביעת הלכות פסוקות שהגישה אליהן פשוטה לכל אחד חכם, רשע תם ושאינו יודע לשאול. זאת כדי להימנע מלהגיע לערכאות שלמרבה הצער רוב שנות קיומו של עם ישראל היו בנכר ונזקק לערכאות של גויים. ברם ששב ישראל לארצו וחדש קוממיותו בה שם גם ערכאות בישראל, אשר במהלך חידוש עצמאותי שראל בארצו חידש גם ההסתמכות על ההלכה כתקדים מחייב. כל עוד ושלטו הבריטים בארץ בתי המשפט דנו בהתאם לחקיקה שעמנו אמץ אותה כדין מחייב כל עוד ואיננה עומדת בסתירה למהות עם ישראל שבסיס קיומו הוא מן התורה והתנהגותו ומנהגיו מנהג ישרים הוא מנהג עם ישראל לדורותיו. לא בכדי המחוקק של ימינו (כנסת ישראל) ביטלה את ההסתמכות על החוק המקובל הבריטי כשיש לקונה (ריק באין תקדים) היו השופטים חיבים להסתמך על "המשפט המקובל" (קובץ פסיקה ופסקי דין בריטיים) של הוד מלכותה מלכת בריטניה. מדינת ישראל קבעה חוק יסוד שבמקרה של העדר חקיקה בנושא מסוים פונים אל ההלכה העברית, הנותן תוקף להלכה בנושא האזרחי.

ענותנותו של משה ונאמנותו של יהושע ומדותיו של אהרן

עם ישראל הצטיין בתקופות רבות בהיותו בגדולתו כעם, בתכונות חשובות מעברו מענותנותו של משה ומנאמנותו של יהושע וממדותיו של אהרן. זה התחיל מיד בצאת ישראל ממצרים בהנהגתם של משה ואהרן. תכונות אלו סיעו לו לצעוד במדבר ארבעים שנה ולעמוד מול עמים שרפו אותו ומעמים שלחמו בו שמעו של ישראל יצא למרחקים שנאמר: שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת (בשלח טו/יד). חשש העמים מישראל כל עוד שמר על אחדות ואחוה וביחוד כאשר בהנהגתו עמדו מנהיגים שראו בעם מטרה עיקרית ולא ראו את עצמם עקר. ואכן היו עמים שבראשם עמד מלך, אשר לעמו כעבדיו, עמים אלה אשר לא סלקו רודנים אלה. ברם ככל המנהיגים ראו בעם עקר ואת עצמם כחלק מהעם ולא כחשובים ממנו, נשארו איתן על-כנם. לא בכדי התורה ומתן תורה היה האירוע החשוב ביותר מיד לאחר יציאת מצרים, ששמר על העם לאורך הדורות גם מפני שישראל אמץ את התורה אשר ה' צווה את משה לחקוק בסלע וגם מפני שֶׁקִיֵּם ומקיים את המצווה אשר כתבה על לוח לבו, כפי שאמר ה' אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי לְהורֹתָם (כד/יב). העלייה להר לקבלת התורה שבכתב וגם כדי לקבל את התורה שבל פה. כי הרי כדי לקבל את התורה שבכתב לא דרושה שֶׂהִיָּה רבה בהר כי נאמר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים (כד/טז) אלא בהמשך נאמר: ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (כד/יח). זאת כדי לקבל את התורה שבעל פה כי את התורה שבכתב קבל בתוך שבעת הימים. השאלה שמתעוררת אצל רש"י הכתוב: ויעל משה ויהושע משרתו אומר רש"י לא ידעתי מה טיבו של יהשע כאן ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאינו רשאי לילך משם והלאה. מכאן למדים גם יהושע חנה לרגל ההר ולא בקרב העם מכאן שיהושע לא היה שותף לחטא העגל שחטא העם (כפי שיסופר בכי תשא) כל זאת לבל ידבק במנהיג העם רבב ובכך ישמור על עֲנַוְתָּנוּת, על נֶאֱמָנוּת ועל מִדּוֹת טובות. וכך פני העם יהיה כפני מנהיגיו. ושוב אנו חוזרים על אשר כבר נאמר לפני עשור וכי דברים אלה לא נס לחם עדיין.

כְבַר נֶאֱמַר הַדָּבָר בֶּעָבָר עַד כָּמָּה נָדִיר

לִשְׁמוֹר עַל צֶלֶם אֱנוֹש וְלֹא לְהָרַע תַּדִּיר

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדוֹף וְשֶׁלּאֹ יִדְבַּק בְּךָ רְבָב

לִהְיוֹת מַנְהִיג וְגָּם נְקִי כַּפָּיִים וּבַר לְבָב

וְלִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים כְּפִי שֶׁצִּוְּתָה תּוֹרָה

לְהַצְליחַ לְהֵיטִיב דְּרָכֵינוּ שֶׁנֶּלֵךְ לְאוֹרָה

כִּי רַבָּה הַמְבוּכָה וְהַבְּהָלָה בְּקֶרֶב עַמֶּנוּ

כִּי כְּבַר נַפָל דָּבָר פּה לְעֵינֵי כֹּל בְּמַחֲנֶנוּ

זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת

וְשִׂנְאַה אָחִים מָצְאָה פֹּה מָקוֹם לָשֶׁבֶת

ואֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֶּב יֶשׁ וַעֲנַוְתָּנוּת אָיִן

גָּם נֶאֱמָנוּת וּמִדּוֹת טוֹבוֹת נֶעֱדָרוֹת עֲדָיִן

כִּי עַל זֶה יֵאֲמֵר לְעֵת כָּזאֹת שֹׁמּוּ שָׁמָיִם

תְּנֵנוּ ה' שׁוּב לִילֵךְ בַּחֲרָבָה בְּתוֹךְ הַמָּיִם.