השתהיתי דקה מול דלת המתכת הכבדה ושאפתי לריאותיי כמה נשימות עמוקות, מבקשת לאזור כוח לקראת המפגש עם החוסות בדירת החירום.
צלצלתי בפעמון והדפתי את הדלת עם הישמע הזמזום. המרחב אליו נכנסתי היה חשוך קמעא ובאפלולית הדירה הבחנתי במספר נשים שהתכרבלו בשמיכות על מיטות הקומתיים. אוויר מהביל ומחניק שרר במקום ואני מיהרתי להסיט את הווילון ופתחתי את החלון לרווחה. אוויר צח חדר פנימה והזרים משב רוח רענן ומחייה נפשות לתוך החדר הדחוס.
המדריכה התורנית חייכה אלי ממשרדה חיוך נוגה בעיניים טרוטות והרימה ידה לברכת שלום.
'מה נשמע אלה'? שאלתי כבאורח שגרה.
היא נענעה בראשה בעצב.
'ככה ככה... היה לנו לילה לא שקט....יפעת התדפקה על הדלת בשעה 01:30 בלילה...התחננה שנפתח לה'....
'אז מה עשית? הרי לפי חוקי הדירה השער ננעל בשעה 23:00'
'לא יכולתי לעמוד מול הסבל שלה... בחוץ היה קור כלבים והיא בכתה בכי תמרורים וכל הבנות התעוררו והחלה כאן מהומת אלוהים. חלקן צעקו לי - 'נו כבר תפתחי לה' ואחרות רטנו שמפריעים להן לישון...'
נענעתי בראשי. ידעתי עד כמה המדריכות והעובדות הסוציאליות משתדלות לשמור על כללים ברורים וגבולות בדירה, כאשר בחייהן של הדיירות שולט הכאוס ואין בהם גבולות כלל.
'לבסוף התקשרתי למנהלת, הערתי אותה משנתה וביקשתי את רשותה לאשר ליפעת להיכנס... מסתבר שהיא הייתה פצועה...'
'מה'? שאלתי בבעתה.
'כן, אחד הלקוחות החליט שהוא לא אוהב את הגוף שלה ושהיא לא התאמצה בשבילו מספיק, והחטיף לה מכות רצח'.
'אוי ואבוי...'
'היא חבולה כולה וכאובה מהמכות, מקופלת שם במיטה למטה. אחרי שהכנסנו אותה הכנתי לה כוס תה וישבתי איתה עד שנרדמה'.
עוד אנחנו מדברות הופיעה בדלת החדר יפעת, צעירה נמוכת קומה ורזה, עיניה בהירות ופניה היפות כחושות ועצובות. היא עמדה יחפה ומכורבלת בשמיכת צמר, שערה הבהיר סתור, עיניה אדומות מבכי ועל פניה סימנים כחולים.
'מה שלומך יפעת'? שאלתי אותה בשקט.
'ככה ככה'. ענתה לי בלחש.
'בואי, אני אכין לך משהו לאכול... שבי איתי', טפחתי על כתפה לעידוד ופרסתי לה שתי פרוסות לחם עליהן מרחתי ממרח טונה.
את הפרוסות היא לעסה בדממה, ומפעם לפעם הפליטה משפט, בדיבור שקט, כאילו לעצמה.
'איזה בן זונה...'.
'נכון'.
'הוא לא אהב את הגוף שלי, ככה הוא אמר... אין מה לתפוס... למה את רזה כל כך ילדה? לכי תסבירי לו...'
אט אט התאספו סביבנו דיירות הדירה. הן הביטו בחברתן בחמלה מהולה בזעזוע וניכר היה שהאירוע הצית בלבן פחדים חבויים. חלקן ניגשו אליה ונשקוה כשהן כובשות את דמעותיהן.
הבטתי בנשים הצעירות סביבי אשר גורלן המר להן. אין להן דבר בעולמן, פיזי או רגשי להישען עליו ולהתקיים באמצעותו, מלבד גופן. באמצעות הגוף המושפל והדואב, ההופך למרמס מדי יום, הן שורדות.
רובן ככולן נשים חסרות בית, אשר התדרדרו לזנות בשל נסיבות חיים עצובות כשברקע פגיעה מינית בילדות. הן נאנסות ומושפלות מדי יום, וכדי להמשיך לעבוד בזנות הן צורכות סמים, ואלו מקהים את הכאב הרגשי ומנתקים את הנפש מן הגוף.
לעתים, אני מתבוננת מן הצד ביפעת כשהיא יוצאת 'לעבודה'. היא מתקלחת במשך שעה ארוכה ואחר כך מושחת את אבריה בקרם לחות ומתבשמת. למרות ההשפלה שהיא עוברת מדי יום, היא מתייחסת לגופה בכבוד ומטפחת אותו, מקפידה מאוד על ניקיונו ומתאפרת בצורה עדינה וסולידית... לו הייתי רואה אותה מולי ברחוב, לא הייתי מנחשת מהו עיסוקה.
יפעת, ילידת מושב מרוחק בצפון הארץ, נפגעה מינית בילדותה על-ידי אחיה הבוגר. משפחתה הפנתה לה גב והתנכרה לה כדי שלא להחתים את שם המשפחה בתוך קהילת המושב הסגורה. בנוסף לפגיעה הרגשית הקשה, היא מצאה את עצמה בודדה בעולם.
נזכרתי בשיחתי האחרונה עם יפעת, בה שיתפה אותי בקורותיה: 'הייתי בת 15 כשאושפזתי בפעם הראשונה במחלקה הפסיכיאטרית לנוער בתל השומר. איבדתי משקל במהירות ובהפסקות שבין השיעורים בבית ספר רצתי לשירותים להקיא.... החברות בכיתה הבינו שמשהו רע קורה איתי, ופנו למחנכת וזו עירבה את היועצת. כך הגעתי לבית החולים'.
אנורקסיה. הבנתי מבלי שתיאמר המילה המפורשת. מחלה אכזרית שמתפתחת, פעמים רבות, על-רקע נפשי אצל צעירות שחוו טראומה מינית ואחרת.
'הם הצליחו לעזור לך'?
'רק זמנית... הגוף שלי הוא כמו אקורדיון. כשאני מתחזקת מבחינה נפשית אני מעלה כמה קילוגרמים, אבל משבר מוריד אותי לתהום נפשית וגם גופנית. המחלה מתגברת עלי, גופי לא נשמע לי... הוא לא מעכל שום דבר... עכשיו אני דווקא בתקופה טובה.... יחסית.... עליתי כמה קילוגרמים ואני אמורה לצאת לגמילה בעוד שבועיים'.
הבטתי בגופה הצנום והחבול וניסיתי לעודד את רוחה לאחר התקיפה האלימה שחוותה. בלבי תהיתי האם האירוע הקשה יגרום להתדרדרות במצבה הנפשי וידחה את תהליך הגמילה, או שמא יחזק את כוח הרצון שלה לצאת ממעגל הקסמים האכזרי שנלכדה לתוכו.
אני מתפללת בלבי שתמצא בתוכה את הכוחות לברוא לעצמה חיים חדשים.