ראש חודש ניסן. חג הפסח מתקרב, כשבמרכזו נסב לשולחן הסדר ונקרא בהגדה. בימים קשים אלו של קורונה, כשקיימים קשיים, חלקם נובעים מהחלטות רפואיות הגוזרות בידוד על בני משפחה, וקיימת אי-ודאות, שאולי לא נוכל לקיים סדר משפחתי גדול הכולל סבים וסבתאות, בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות. מן הראוי לבחון דווקא הפעם האם כל הקולות, כולל קולן של הנשים יקבלו ביטוי בהגדת הפסח.
ההגדה היא סיפור נפלא של זיכרון היסטורי, שנבנה נדבך אחר נדבך תוך תיאור הגיבוש והמעבר ממשפחה לעם. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחוֹק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם" - התורה בספר שמות י"ב 24 מצווה על זיכרון יציאת מצרים עוד טרם התרחשותה של היציאה.
הזיכרון חשוב וקודם אפילו למאורעות. התורה פונה אלינו להזין את הזיכרון ההיסטורי. לכן אנחנו מתכנסים כל שנה ומבקשים ללמוד את סיפור חווית היציאה מעבדות לחרות ולהזין מחדש את הזיכרון ההיסטורי הנדיר של יציאה מחיי עבדות לחיי חרות. תמורות היסטוריות מחייבות אותנו לחזור ולבחון, האם הצלחנו במשימה, שכל הקולות בעם ישראל באו לידי ביטוי בסיפור ההגדה. מעצבי הסיפור היטיבו לספר על ארבעה בנים.
האם אין מקום לבחון הוספת קולות של ארבע בנות - ארבע נשים? החובה לתת ביטוי לכל הקולות מאתגרת אותנו להעמיד לצד מדרש ארבעת הבנים גם את מדרש ארבע הבנות.
סיפור ההגדה נשען על החובה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". מצער, שבמרכז נמצא רק האב. מדוע נפקד מקומה של האם, שיש לה חלק משמעותי בהכנות לחג. איפה אם המשפחה? איפה
וְהִגַּדְתְּ לְבִתֵּךְ או לחלופין וְהִגַּדְתְּ לַבַּת וְלַבֵּן, לַנֶּכֶד וְלַנֶּכְדָּה.
בין ארבע דמויות נשיות, שאני מבקש לשלב בסיפור ההגדה, ניתן ליטול מהסיפור המקראי את דמותה של תמר אשת ער, "כְּאִשָּׁה הָאַמִּיצָה עֲלֶיהָ דִּבְּרָה תּוֹרָה". אלמנה שנואשה מקיום הבטחת יהודה, אבי בעלה שנפטר, לאפשר לה לבנות את חייה מחדש על-פי הדין המקובל.
התנהלות אמיצה
תמר לוקחת את גורלה בידיה. נאבקת נגד כל הסיכויים ונגד כל המקובל על זכויותיה ונגד אטימות חברה פטריאכלית. במאבקה משתמשת בחולשות של חמהּ. היא משיגה את הצדק כשכל אמצעי כשר בעיניה. במאבקה היא מסתכנת בעליה על המוקד כלשון פסיקתו של יהודה - "...הוֹצִיאוּהַ וְתִשָּׁרֵף" (בראשית ל"ח 24).
תמר ראויה לעלות על שולחן הסדר כקול אחר, קול צלול וחזק, מארבע בנות מול ארבעה בנים. היא מסמלת נחישות במאבקה להגשמת מאווייה. בהתנהלות אמיצה היא מקעקעת אטימות ואלימות, הרואים בה כמי ש"זָנְתָה ... הָרָה לִזְנוּנִים" (בראשית ל"ח, 24). דמותה הנשית ראויה לעלות בדיון בחוג המשפחה בסדר פסח אל מול ארבעת הבנים. היא משדרת עוצמה וכנות, משתמשת בכוחה, אך יודעת לרסנו ולאפקו.
על-פי עדות בעל ספר היובלים היא הצליחה להביא את יהודה לכלל הכרה "כִּי רַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׁה.. הִתְחַטֵּא מְאוֹד וַיִּתְעַצֵּב". יהודה ממרום פסגה גברית נוקשה ובוטה מגיע לכלל הודאה בחטא, רק עקב מאבק נחוש של אישה, שהחליטה לא להתכופף מול השררה. מופת האישה, הנלחמת באומץ את מלחמתה לחיים, ראוי לקבל מקום של כבוד בטקס סדר פסח ובגלריית הדמויות של סיפור המסורת על התהוות עם ישראל בארצו.
רבות הן הנשים הראויות להעלות אותן מנבכי השכחה, כמו רצפה בת איה, סמל לאִמָּהוּת אמיצה הלוחמת לשמירת כבוד בניה המומתים אל מול ברוטאליות וזדון לב של דויד מלך בישראל, שציווה כי גוויות בניה יישארו תלויות על העץ.
ישנה הצדקה לתת מקום נרחב בסיפור הפסח לנשים אמיצות כמו המיילדות פועה ושפרה, שצוויי חיים הנחו אותן להפר צו מלכות. מן הראוי לייחד פינה מיוחדת לנסיכה מצריה, בת מלך פרעה, שתפנוקי חיים במדמנת שררה בבית אביה לא השחיתו אותה. בזכות נסיכה מצריה זכינו כעם להצלת ילד מטביעה, זכינו למנהיגותו של משה.
יהיה קשה להצטמצם בארבע בנות כי המקרא מספק לנו גלריה נאה של דמויות נשיות. מן הראוי שנעשה זאת ונזכיר בסדר פסח אל
מול ארבעה בנים, בהם דיברה תורה, אנחנו נדבר גם בארבע בנות - בארבע נשים.