ביום א' הקרוב, 2 במאי, ימלאו מאה שנה בדיוק לרצח המזעזע של הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד, יחד עם עוד חמישה יהודים, בידי פורעים ערבים צמא דם, בבית בודד בלב פרדסי אבו כביר ביפו. בפרעות ההן ביפו, שהחלו ב-1 במאי 1921, נטבחו 47 יהודים ונפצעו 140. באותם ימים לא הייתה ביפו שום ישיבת הסדר (שעצם נוכחותה כיום ביפו נתפסת על-ידי הפורעים ותומכיהם כמעשה התגרות) וגם לא שום נוכחות מתגרה אחרת. כאז כן היום: ההתנכלויות ליהודים רק בשל יהדותם, היו ויהיו ביפו ובירושלים ובכל מקום בו תדרוך כף רגלו של יהודי, בידי שבאב משולהב, כל עוד לא יפעל העם היושב בציון לגדיעת התוקפנות.
כאמור, נטבחו אז, בפרעות 1 ו-2 במאי תרפ"א, 47 יהודים, כולם קדושים וטהורים, שנרצחו על מזבח יהדותם, לצלילי צעקות משולהבות נוסח 'אידבח אל יאהוד' ו'ברוח ובדם ניפדיךּ פלשתין'. כל אחד מן הקורבנות, קדוש ייאמר לו. אך זכור מכולם הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד, מראשי העלייה השנייה, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, מבקר (ספרותי, שהעריץ את עגנון בראשית דרכו והיה מהראשונים שזיהו את גדולתו ועודד הפצת כתביו), ומנהיג ציבור בעל השפעה עצומה.
ברנר, פסימיסט מושבע שאימץ אורח חיים סגפני, יצא בכתיבתו הריאליסטית כנגד המוסכמות. בניגוד לעמיתיו סופרי התקופה שתיארו את החיים בארץ ישראל בצבעים רומנטיים, משיחיים, תיאר כך את מצבה של הארץ בזמנו: "ארץ ישראל... איננה מרופדת שושנים. הארץ היא עניה, מעטת קסמים, מִיּוּשַׁבה מאחרים [ערבים] בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה, וקשָׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה... שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש... דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה' אף-על-פי-כן!', אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על-פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... ורק אותו החלוץ, שה'אף על-פי כן' הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל - ולא רק בפה - הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר".
ברנר, שעלה ב-1909 כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, גדל בבית חרדי ולמד ב'חד"ר ובישיבות, אך השליך הכל מאחוריו, אולי מחמת חיי הניוון העמוק והרעב לפת לחם, שהיו מנת חלקו בימי נעוריו בחרפת הגולה. ולמרות שאיבד את אמונתו התמימה, הוא שמר פינה חומה בליבו ליהדות. כשהתגורר בשכונת נווה צדק, סמוך לבית רבה של יפו, הרב קוק, לצד סופרים ידועים נוספים, התפתחו בין שני האריות שבחבורה יחסי הערצה הדדית. את הרב קוק הוא כינה 'מרן', למרות התהום הענקית שחצצה ביניהם, מבחינת היחס ליהדות, לתורה ולמצוות.
אתר 'אור האורות' שמפעיל ידידי הסופר, החוקר וההיסטוריון משה נחמני, העמיד לרשותי דברים שחשף אליחן אמיתי, בקשר ליחסו של הראי"ה קוק לברנר, כפי שתיעד ההוגה ר' הלל צייטלין הי"ד, בשבועון העברי הוורשאי 'בדרך' (20.9.1935) - כותב צייטלין: "כשביקרתי את הרב קוק זצ"ל, הגדתי לו שהיחס של החלוצים החופשיים אל הדת מעליב ומחפיר מאוד, ושעל כן אינני מבין מדוע הוא, הרב, מרבה כל כך לשבח ולפאר ולהקדיש ולהעריץ את הבונים ההם. ענה הרב: 'קראתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר'. - 'ומה זו תשובה על שאלתי?' - 'כן. קראתי את כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו... [אבל] בין בני עין חרוד והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים'"...
מוסיף צייטלין: "על דברים אלה לא היה לי עוד מה להשיב, כי אם שתיתי בצמא את דברי הרב על גודלה של העת הזאת, עת הגאולה, ועל גדולתם של בוני הארץ, שהם הם החיילים של מלך המשיח, אף אם מעשיהם לא ייטבו בעינינו, מפני שנשמותיהם גבוהות ונשגבות, ואי אפשר למוד אותם באמת המידה שבה מודדים בני תמותה פשוטים, ושיש לו להקב"ה סוד גדול, נשגב ונורא במה שבחר דווקא באלו שהם יהיו עושי דברו, מצמיחי ישועות ומביאי גאולה".
ידידי משה נחמני הואיל להעמיד לעיוני את סיכום הרעיונות שציטט צייטלין מפי הרב קוק: ..."חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם. עתה צריך להשקיף ולהביט רק בנשמותיהם של בני אדם, ולא למראה עיניים נשפוט עליהם, כי אם על-פי שאיפות הגאולה ועל-פי המעשים אשר הם עושים לטובת הגאולה"... ומסכם צייטלין: "כשארכו עוד הדברים על עניין החיצוניות והפנימיות שבנשמות, הראה לי הרב מקום אחד ב'תיקוני הזוהר', שבו נאמר שדורו של משיח יהיה 'ביש מבחוץ וטב מבפנים'. כי דורנו זה הוא דורו של משיח - דבר זה היה נעלה בעיני הרב מעל כל ספק".