"מוסיפים על האור"

בימים אלה נמצאת בדפוס אסופה של יצירות, אותן כתבו ואיירו כ-80 יוצרים ויוצרות עם מוגבלויות מכל רחבי הארץ. את האסופה יזמה אסתר קניאל דגן, משוררת, מספרת סיפורים ושחקנית הגרה בנתניה, שרתמה אחריה קבוצה נפלאה של גברים ונשים שפעלו בהתנדבות כמערכת. הם הצטרפו להוצאה לפועל של החזון אותו חלמה והביאה לסיומו. את האסופה פותח הרב שי משה פירון, מחנך ושר החינוך לשעבר: "...האנתולוגיה שלפניכם אינה דבר פלא ואין בה הרואיות או גבורה. יש בה תביעה לכל אחד מאתנו להתייחס לאנשים עם מוגבלות כבני אדם. כך, פשוט. ויש בהם ויש להם כישרונות עמוקים, ויכולות אומנותיות וספרותיות כמו לכל אדם. לא יותר, לא פחות. כמו כולם. שווים אבל שונים...". האסופה מכילה 240 עמודים ובהם 150 יצירות מסוגים שונים: סיפורים ושירים, מאמרים והגיגים ואיורים מקסימים ההופכים את הקריאה למענגת. את האיורים המופלאים איירה דניאל אונגו לוי, לקויית ראייה קשה. היצירות פותחות בפני הקורא צוהר לחייהם של היוצרים ומגלות את הכישרונות והיכולות העמוקים הטמונים בהם. בשיר עִוָּרוֹן מאת אורית מרטון, תושבת נתניה, הסובלת משיתוק מוחין ניתן להבחין בזעקתה לסובבים אותה לראות את עולמה הפנימי הרחב והעמוק. זה מה שהאסופה רוצה לחשוף. עִוָּרוֹן / אורית מרטון עוֹלָמִי הַפְּנִימִי מַעֲמִיק וְגָדֵל, וְאַתָּה מֵרָחוֹק מוֹחֵא כַּפַּיִם לֹא לִי. הָעוֹלָם סְבִיבִי הוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם, הוֹלֵךְ וּמַחְשִׁיךְ, עַד יִכְבֶּה וְאַתָּה לֹא מוּכָן לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר.

הרגע בו נולד הרעיון

אסתר דגן קניאל, שבמשך מספר שנים סיפרה סיפורים לקבוצת לקויי ראייה, החלה להרחיב את פועלה ולהדליק, יחד עם חברי וחברות הקבוצה, נר תשיעי בחנוכה, באירוע שכולו הצדעה ליוצרים עם לקויות ראיה ועיוורים. מספרת אסתר: "בשנת 2019, במופע החמישי של "מוסיפים על האור", בזמן שהסופרת שרה אהרוני והסופר ד"ר אמנון ז'קונט קראו משיריהם של יוצרים מקומיים, לכדה את תשומת ליבי המשוררת אורית מרטון. פניה קרנו מאושר כאשר הקריאו גם את שירה מעל הבמה. זה היה הרגע בו נולד הרעיון". בהחלטה משותפת עם בני משפחתה הוחלט שהאסופה תהיה עבורם מפעל החיים בחומר וברוח כאחד. בספטמבר 2020 אסתר הפיצה "קול קורא" באמצעי התקשורת השונים ומאז לא נחה עד שהאסופה הגיעה לדפוס. את המיזם מלווים 25 חברי ועדת ההגוי: סופרים, משוררים, שדרנים ופעילי קהילה מכל רחבי הארץ, ובתוכם גם יוצרים עם מוגבלויות, שיחד עשו את הבלתי אפשרי, דווקא בתקופת הקורונה, והפכו את הרעיון מחזון למציאות.

רוצים שייראו אותנו

ליצור אסופה של יצירות מאת יוצרים ויוצרות עם מוגבלות יכולה לעורר גם אי-נחת. האם לא מתייגים אותם? האם ראוי לייחד אותם? "לא התלבטתי", מסבירה אסתר: "האסופה פתחה דלתות ליוצרים רבים, שלא מצאו דרכים לפרסם את יצירתם באופן פרטי ורצו שישמעו "ויראו" אותם". בשיחה עם ניצן צליק, לקויית ראייה מירושלים, היא מספרת על החוויה הקשה להיות שקופה בחברה וכותבת זאת בשיר "כוס ריקה" המופיע באסופה. כּוֹסוֹת מְעַצְבְּנוֹת אוֹתִי ..... אֲנִי פּוֹגַעַת בַּכּוֹס הַשְּׁקוּפָה בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁפָּגְעוּ בִּי כְּיַלְדָּה לֹא רָאוּ אוֹתִי וְהִרְגִּישׁוּ בְּנוֹחַ לְהַפִּיל וּלְנַפֵּץ אֶת כְּבוֹדִי לִשְׁפֹּךְ אֶת מֵי אַהֲבָתִי וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵי תְּמִימוּתִי עַד תֹּם. בפתח האסופה כותבים חברי הוועדה: "מוגבלות באשר היא אינה מהווה מחסום ואין בה העדר כלשהו. ההפך הוא הנכון, יש בה כדי לעורר את פרץ היצירה". עם האמונה הזאת הם פעלו כדי להוציא לאור את היצירות הנפלאות והמרגשות. במהלך השנה הם אספו, מיינו וערכו את היצירות, ומכיוון שהיצירות חשפו את האור הפנימי ואת סיפורם הפנימי, הגלוי והמוסתר של היוצרים והיוצרות, חברי הוועדה לא נגעו בתוכנן של היצירות ושמרו על האותנטיות שלהן.

עצב ואופטימיות

זה בוודאי לא מפתיע למצוא הרבה עצב ביצירות. נתי ביאליסטוק-כהן, מנכ"ל המרכז לעיוור, שאיבד את ראייתו ממחלה גנטית, מחבק את העצב בשירו: בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָעֶצֶב לֹא יָכוֹל לָגַעַת. בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָעֶצֶב לֹא יָכוֹל לָגַעַת, לֹא תִּגַּע הַתִּקְוָה, לֹא תְּחַבֵּק הָאַהֲבָה. בַּמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו הָעֶצֶב לֹא יַגִּיעַ, לֹא תַּגִּיעַ הַנֶּחָמָה, הַיְּצִירָה תִּסְגֹּר רַחְמָהּ. בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נוֹגֵעַ הָעֶצֶב, אֲהוּבָתִי, אַל דְּאָגָה, גַּם הָאֹשֶׁר יִגַּע. ולא רק עצבות קיימת. יש גם הרבה אופטימיות. את סיפורו "מכתב פרידה" פותח רוני בלאק, אוטיסט, בשורות מרטיטות: "זהו מכתב פרידה, מכתב פרידה מהחיים. אתם לא מכירים אותי, אבל אילו הייתם מכירים לא הייתם מופתעים. אני רוני ואני אוטיסט. אל תדאגו - אני בלי אקדח, ואתם לא תראו את הדם שלי נשפך היום. את הרגש שלי אתם כן תראו....". בהמשך הסיפור מתאר רוני את החוויות שעבר עד לרגע בו נפרד מחייו הקודמים והתחיל מחדש חיים אחרים, ואיך זה קרה? בזכות זכייתו בתחרות סיפורים והכרה בכישרונו על-ידי החברה מסביב. וכך הוא מתאר את המהפך בחייו: "הפרפר, שכבר איבד תקווה בתוך הפקעת העצובה שלו, קיבל קצת כוח ופרץ החוצה בסערה, מציג את הכנפיים המרהיבות שלו לכולם, וזוכה למבטים שלהם חיכה כל חייו. הכלב, למוד הקרבות, הפך לחביב הקהל, מקבל את מנת הליטופים היומית שלו, ולעולם לא ישבע ממנה. והפרח פורח בשיא תפארתו, ומראה לעולם מה זה באמת לב של אוטיסט". האסופה "מוסיפים על האור" תצא לאור בקרוב, אנו כבר מחכים בקוצר רוח. עקבו אחרינו, יהיה מרתק!!!