"שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני" - כתב זאב ז'בוטינסקי בשירו הנודע "שמאל הירדן". "שם" - במדינת היהודים המשתרעת מ"שתי גדות ירדני", ובה ינהג שוויון זכויות מלא לכל המיעוטים שיכירו במדינת ישראל (מונח שהוא קבע עוד ב-1934, הרבה לפני שהיה לשם המדינה באופן רשמי) כמדינת העם היהודי. חציו הראשון של חזון זה נתגשם. אילו היה ז'בוטינסקי עימנו היום, כנראה היה משלים עם כך, שהגדה המזרחית הפכה להיות ממלכת ירדן, ובלבד שארץ ישראל המערבית היא מדינת העם היהודי.
בספרו האחרון "חזית המלחמה של העם היהודי" (1940), הכלול בכרך החדש של כתביו - "היהודים והמלחמה" - ז'בוטינסקי אף הרחיק לכת בעניין הזכויות לערבים: "בכל ממשלה שבה ראש הממשלה יהודי, יהיה סגנו ערבי, ולהפך. יהודים וערבים ישתתפו במידה יחסית בכל החובות וההטבות שהמדינה מטילה ומעניקה. זה יהיה בכלל באשר לבחירות לפרלמנט, לשירות האזרחי והצבאי ולחלוקת התקציב". ז'בוטינסקי סבר, כי בבחירות דמוקרטיות, שבהן הרוב קובע, ולאחר שהמוני יהודים ייענו לקריאתו ויעלו לארץ ישראל, לא יהיה מצב בו לא ייבחר ראש ממשלה יהודי.
שמונה שנים לאחר פטירתו קמה המדינה, ובה כ-20% מהאזרחים אינם יהודים. הגם שהנהגתם (ועדת המעקב המסיתה) לאומנית וקיצונית, האזרחים הערבים משתלבים ברובם בחיי היומיום של המדינה. גם חוק הלאום שחוקק ביוני 2018 אינו מכשול לכך. אילו ז'בוטינסקי היה עימנו היום, היה מבקש לציין את ערך השוויון בחוק זה, שהרי כדבריו "היהודים, אם הם עם ראוי לשמו, חייבים להיאבק מאבק חסר פשרות כדי להבטיח שעקרון השוויון - ויהיה חסר ערך מעשי ככל שיהיה - יוצהר בחגיגיות בחוקתה של כל אומה".
גם אם אין מודגש בחוק הלאום עקרון זה, וחבל, בפועל שורר בישראל שוויון זכויות מלא למיעוט הערבי. בינתיים, רובם לא ממלאים את חלקם - למשל, בנכונות למלא שירות לאומי כתחליף לשירות צבאי, או באי השלמה עם המנון המדינה. אלה ימים של אלימות בהר-הבית ובשייח ג'ראח. מפעם לפעם פורצות ביישוביהם הפגנות לאומניות סוערות, עם דגלי אש"ף וחסימות צירים מרכזיים, אבל רוב ערביי ישראל מבקשים לחיות בנועם ובשקט במדינה, שהם חלק מנופה האנושי. רמת חייהם גבוהה מזו של אחיהם במדינות סביב.
בחלוף השנים, גבר בקרב הרוב השקט של ערביי ישראל, לצד תסיסת האלמנטים הקיצונים, רצון להשתלבות לא רק בבנייה או ברפואה, אלא גם בשלטון, בממשלה. את ההתפתחות החיובית הזאת מגלם ראש רשימת רע"ם, מנסור עבאס, שהיא פלג של התנועה האיסלאמית. עבאס התפלג מהרשימה המשותפת משהבין שדרכה, התנהלותה, מהותה, אינם מועילות לחברה הערבית. מצד שני, הוא עצמו ערבי גאה, מנהיג האחים המוסלמים בישראל - ובכך מגביר את החשד נגדו. תנועת "האחים" נחשבת למסוכנת אפילו במדינות ערב.
בניגוד לחברי כנסת ערבים אחרים, עבאס הישראלי - ניגודו של עבאס הפלשתיני - עושה מאמץ מסוים להשתלב בחברה הכללית, האזרחית, להבין את אוכלוסיית הרוב היהודית ולהיות שותף לה בחיי היומיום, תוך קידום לגיטימי של זכויות החברה הערבית, שאת חלקה הוא מייצג. המזרחן מרדכי קידר (במאמרו ב"האומה", מס' 222) סבור, לעומת זאת, שעבאס וחבריו מסתירים את עמדותיהם האמיתיות ומשטים בנו. ארבעת המנדטים שזכו בהם מיקמו אותם בעמדה פוליטית משפיעה, שתחרוץ בסופו של דבר איזו ממשלה תיכון בישראל. האיש מתנהל במגרש הפוליטי במיומנות שאינה מביישת את נפתלי בנט.
בימין הקיצוני מתגוללים על עבאס, מזכירים התבטאויות חמורות שלו מן העבר, מכתירים אותו כטרוריסט, כדי למנוע ממנו דריסת רגל בממשלה כי תקום. הרב חיים דרוקמן, שאירח בביתו את עבאס, התרשם מאישיותו ועדיין פסל את הרעיון שערבי יהיה חבר בממשלה. נכון לעכשיו, הימין הקיצוני והימין הבנטיסטי, בברכת רע"ם, גרמו להעברת שרביט הרכבת הממשלה למחנה המרכז-שמאל. האם תחזור סצינת אובדן השלטון ב-1992?
ימים מתוחים אלה, ההתפרעויות בירושלים, התוקפנות בגבול עזה, הם ימי מבחן קודם כל למנסור עבאס. האם הוא באמת עלה על מסלול של מתינות? לא בטוח. בשבת הוא הצטרף למקהלה האנטי-ישראלית כשהודיע: "אנו מגנים את ההתקפות על מסגד אל-אקצה המבורך ועל אלה המתפללים בו". ככל שהודעה זאת מאכזבת, אין היא חמורה בתוכנה כהודעות שאר הגורמים במגזר הערבי.
איו לפסול על הסף שותפות אפשרית בעתיד של נציג ערבי בממשלה, או בתמיכה מבחוץ. האם יהיה זה עבאס ה"מתון"? רק בעבור רמדאן ובשוך המהומות, נוכל להשיב על כך בוודאות. לצערנו, אירועי הר-הבית מסמנים, שעדיין ארוכה הדרך להגשמת החזון הז'בוטינסקאי של שילוב חלק מהנהגת ערביי ישראל גם בשלטון.
