אוהבי הארץ הזו - ארץ ישראל - חייבים בכל נפשם לזעוק, שמידה רבה של אטימות לב צריכה להיות, כשיש מי שמחליט לסתום בורות מים של רועי צאן בהרי יהודה. אות קלון לנו כחברה, כשאיננו נזעקים ומונעים את פשע סתימת בורות המים. במסורת התרבותית המפוארת שלנו שרים שירי הלל לחוצבי בורות מים - "...וַיַּחֲצוֹב בּוֹרוֹת רַבִּים, כִּי מִקְנֶה רַב הָיָה לוֹ..." (דברי הימים ב', פר' כ"ו, פס' י').
שירת ההלל לעוזיהו, מלך יהודה, בדברי הימים ב' פרק כ"ו פסוק י' ניצבת מבוישת ונכלמת, כשהיא עדה לאטימת בורות חצובים בהר, מקורות חיים ראשוניים לתושבים החיים בהרי יהודה.
קשה להשלים עם העובדה, שחיילי צבא המיועד להגנה, ביצעו הוראת רשויות ממשל ואטמו 11 בורות מים. בארץ הענייה במים, בורות מים הם מקור חיים לאדם ולצאן בהרי יהודה, אך למרבה הצער, חיילי צה"ל ביצעו פקודה אטומת לב, כשאטמו בורות מים של רועי צאן פלשתינים, חלקם משמשים אותם כבר למעלה ממאה שנים.
החומש שלי חש מושפל עת שר את השירה הנפלאה בספר במדבר פרק כ"ו 17 - "אַז יָשִׁיר יִשְׁרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת עָלִי בְּאֵר עָנוּ לָה. בְּאֵר חֲפָרוּהָ, שָׁרִים כָּרוּהָ...". מול שירת ההלל בחומש לכורי בורות מים, באותו גב הר ושיפוליו, אנו עדים לפגיעה קשה בנכסי התרבות שלנו, כשהטרקטורים עלו ופשטו על בורות המים. קשה להשלים עם פקודה לנתצם עד עפר.
שירת "עלי בְּאֵר" בספר במדבר דָּמְעָה כאשר בור אחד בשיפולי רכס מדברי מתוך 11 הבורות, שהכיל 20 אלף קוב מים, שהוזרמו אליו בתעלות מדבריות, נופץ כליל על-ידי הטרקטורים, והמים היקרים לאדם ולצאן נשפכו ברחבי מדבר יהודה.
עמל ויזע של עשרות שנים בחפירת התעלות המדבריות ירד לטמיון באבחת רגע של החלטה זדונית ובאבחת רגע של פעולת טרקטור שסתם את הבור. הכיבוש במלוא כיעורו הכה מכה אנושה עמל ויזע של עשרות שנים לתכלית אחת - לתת מים וחיים לאדם ולצאן בהרי יהודה.
יש לי הרבה מלים טובות לארגוני זכויות האדם, שמספקים מים במכליות לאזור הנפגע. לצערי, הפתרון הזה הוא מזערי. הרצון הטוב של ארגוני זכויות האדם ראוי לכל הערכה, אך יש לומר באומץ לב, שזה פתרון ננסי למצוקה הקשה אליה נקלעו אלפי פלשתינים, עובדי אדמה ורועי צאן, החיים על גב ההר ובשיפוליו.
מי שהחליט על אטימת בורות המים בהרי יהודה לא קרא את ספר בראשית כ"ו 25 על יצחק אבינו, שבאותו אזור, דבר ראשון אחרי שהקים את אוהלו בנה מזבח לאלוהיו וחפר בור מים לאדם ולצאן. בהמשך הפרק כאשר הוא מדרים, אנחנו קוראים על העמל והיזע של יצחק ועבדיו בחפירת בורות - בארות מים - שבעה בורות עד שהגיעו למנוחה ולנחלה. והמקום הזה מונצח עד היום בשם באר שבע.
המנהל האזרחי בשטחים לא עוצר את גל הבנייה הלא חוקית בשטחים - בעלי, בעפרה ובברוכין - וגם אינו הורס בתים, שנבנו על קרקע פרטית של פלשתינים כמו בעמונה או בגבעת אסף. אותו מנהל אזרחי אינו עוצר באדום, וסותם בורות מים של פלשתינים. לאותם סותמי בארות מים חיים בגב הר יהודה ובשיפוליו המדבריים כיוון משורר תהילים בפרק נ"ה 24 - "...תּוֹרִידָם לִבְאֵר (לבור) שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה...".
