אחרי האולימפיאדה המוצלחת למדינת ישראל נפתחה השבוע האולימפיאדה היהודית, לא המכביה, אלא האולימפיאדה בת אלפי השנים של הכאת אגרוף קמוץ על חזה האחר, ספורט של שילוב יהודי ייחודי המתכלל את הקפיצה לרוחק, הורדת ידיים, הדיפת משקולות, קליעה עיוורת.
אלול כבר כאן. החודש המיוחד בלוח השנה היהודי הוא מרתון של ניסיון תיקון אישי, מירוק, צחצוח, הכאה על חטא, וידוי, קבלה לעתיד. אלא שהתהליך הנפלא והמיוחד הזה מתקיים בקרב חלק מהעם היהודי המאמין שאם יכולים לקלקל ודאי שיכולים לתקן. חלק אחר רואה באלול אוגוסט חם במיוחד כמו ביולי וכמו בספטמבר, וחלק נוסף ומשמעותי בעם ישראל מבין את כוחו וייחודו של אלול אך בעיקר עסוק במבט פוזל לעבר החבר, השכן, האחר אשר הוא הזקוק למירוק ולתיקון ומכה על חזהו של האחר ולא על חזו שלו.
אלול אינו עוד חודש, אינו עוד תאריך. אלול הוא תמצית החיים היהודים, חיים של אהבה וחמלה, חיים של תקווה וסיכוי, חיים של תיקון וכפרה. חיים של עולם טוב יותר, נעים יותר, חיים של צמיחה ומוסר יהודי, מוסר שהוא מופת לאחר. לדאבון הלב בין המילים הנפלאות והקסומות לבין ההתנהלות ביום יום תהום ענקית פעורה.
אי אפשר לדבר על אהבה ולירות חיצי רעל וארס יום יום שעה שעה בכינון ישיר. אי-אפשר לדבר על חמלה ולהתעמר בחלשים, בשקופים, במי שנשכחו בשולי הדרך. אי-אפשר לדבר על תיקון כאשר בכל רגע נתון מקלקלים, מגדפים, מחרפים, מאביסים, מטעינים את מכונות יריות השנאה. אי-אפשר לדבר בעיניים מצועפות על עולם טוב כאשר מדירים חלקים בעם, כאשר מבעירים מוקד בכיכר העיר ומעלים למולך את השנאה ברשתות החברתיות, בתרבות השקר והרמייה אשר פשתה ברוב חלקי העם. יום יום קורבנות בלי שהגפרור ביד ירעד.
אלול הינו מראה, בבואה, שיקוף של מציאות, ניקיון כללי מירוק וצחצוח. אי-אפשר לחוש את אלול כשהאדם לבוש בבגדיו הצואים ומכה על חזה חברו במקום על חזה שלו עצמו. להביט באלול ותיקון עצמך מתוך שמחה וגילה על הזכות שניתנה לך כאדם, פעם בשנה, להתחיל תהליך הזדככות מהרפש, הסחי והמיאוס.
אלול כבר כאן, יש לנו הזדמנות לתקן, בראש ובראשונה את עצמנו. לכבות את להט האש המתהפכת, לצנן את רוח הלחימה עד כלות, להפסיק לירוק לבה רותחת על האחר, לעצור את מצעדי המוות בכיכר העיר, אחרי שננקה את הרפש שאחז בנו. או אז, רק אז נוכל להתחיל את המסע האמיתי לתיקון האישי והלאומי המיוחל, או אז נוכל לפייט באשמורת הבוקר, "חטאנו לפנייך רחם עלינו".
