"ברדק" או סתם מדינה פרימיטיבית

בחברה שיש בה מיליון בורים חסרי-אחריות שאינם מתחסנים כעניין של "עקרון", כתוצאה מעצלות או סתם כדי להכעיס ו"להתחכם", עוברת האחריות לתוצאות התנהלותם זו מהממשלה לאזרחים. ממשלה אינה אמורה לחנך את הציבור. היא אמורה לפרסם הסברים, הנחיות והוראות התנהלות לציבור, שמסכמות את הידע הקולקטיבי ומכוונות לסייע לו להתנהל בצורה אופטימלית תחת אילוצי הפנדמיה, עד שזו תודבר או ימצאו לה חיסון ותרופה. הממשלה אמורה ליצור כללים ותנאים סבירים שבמסגרתם יוכל הציבור לקיים את ההוראות ובהנחה שהוא עושה כן, הוא גם ממזער את הנזקים ברמה האינדיבידואלית וברמה הציבורית כאחד. התפקוד הממלכתי הוא תמיד תוצאה משולבת של ההתנהלות האישית והקבוצתית. אין די בגורם אחד מהשניים וחייבים לקיים את כללי המשחק לכל רוחב החזית. יכולתה של המדינה לאכוף חוקים ותקנות מוגבלת. אם תשקיע בכך את מירב אמצעיה, לא יוותרו כאלה בכדי לסייע לחולים או למי שנפגעו כלכלית מהמגיפה, ולקיים רמה סבירה של התנהלות תקינה לאורך זמן. לכאורה אלו דברים אלמנטריים ומובנים מאליהם. ובכ"ז, אחרי שתי ממשלות שבראש כל אחת מהם עמדה חזית פוליטית המשקפת כמחצית האוכלוסייה -איננו רואים את האור בקצה המנהרה; אין "גאונים" במגרש הביתי שלנו... . אם קיים זרזיף של אור, מקורו איננו בהתנהלות הציבור או בהנהגת הממשלה, אלא ביד המקרה, שהפגישה את היוזמה לפיתוח חיסון לקורונה, עם סיפו של רגע האמת: הרגע שלאחריו מאבדים המדינה והציבור גם יחד את השליטה על חייהם. אי-אפשר לשבוע נחת ממציאות זו, שתוצאתה למעלה מ-1.1 מיליון נדבקים, עשרות-אלפי חולים קשים, וכ-7000 מתים!!! אם יש משהו מדכא בהתנהלות הישראלית - מנגנון המדינה וציבור האזרחים גם יחד - זו הזילות בחיי אדם, העלמות הציות לצִיווי המוסרי "והדרת פני זקן" ותחושה חזקה שעקרה עליונות האגואיזם והאגו-צנטריות השולטים כיום בחיינו.¹ מעניין מאוד לנסות להבין מה חושב לעצמו אותו חלק בציבור שמחליט בשרירות-לב ובשרלטנות חצופה לא לבצע הוראות אלה. מהיכן הוא שואב את עוז הרוח והחוצפה לנהוג כמפיץ מחלות חסר אחריות שתוצאות מעשיו פוגעות בכלל הציבור. ללא ידיעתו עשוייה התנהלותו להיות גורם לכך שיאבד את עסקיו או את משפחתו הקרובה - לא רק בגלל מעשיו ומחדליו אלא מפני שגם אחרים יסברו שהם רשאים וזכאים לנהוג כמותו. נראה, אפוא, שלא רק המוסר ספג אצלנו מכה אנושה במבחן הקורונה, אלא גם "השכל הישר" הסולידריות הלאומית ירדו לשפל המדרגה. בהיגיון עקום ממין זה, דמוקרטיה היא פשוט הרשאה לקיים "ברדק" שלטוני, או אנרכיה אזרחית. בנסיבות אלה, אין סיבה להתרגש גם מזעקות השבר של המסעדנים, האומנים, התיירנים ושאר עצמאיים קטנים על שעסקיהם נפגעים. באין סולידריות, הבעיה נמצאת במגרשם ובהתנהלותם לא פחות משהיא נמצאת אצל הציבור הבלתי-ממושמע והממשלה הרופסת שאינה מסוגלת לאכוף את החוק. כאשר הם מתחייבים לקיים תנאים של הפעלה תוך נקיטת אמצעי זהירות ואינם עומדים בכך - איש אינו חייב להם דבר. עצמאי איננו רק מי שהוא אדון לעצמו בגריפת הכנסות מפעולותיו. הוא אחראי גם לניהול העסק לפי תנאי הרישיון שניתן לו הכוללים את הוראות השעה הנובעות ממצבים משתנים. בעל עסק עצמאי שאינו נערך לספיגת נזקי משברים באמצעות חסכון, ביטוח או שניהם, אינו ראוי לרחמי השלטון המרכזי שהוא נציג הציבור כולו. מי שאינו שותף לרווחים, גם אינו שותף להפסדים. נכון שבחלק מהמקרים אולצו בעלי העסקים החופשיים לסגור או לצמצם את היקף עסקיהם באמצעות צווים ממשלתיים. במקרים כגון אלה יש מקום לשקול מתן פיצוי, אולם הפיצוי חייב להיות מידתי וענייני, כלומר: תואם תרומת תקנות החירום לנזק. בה בעת חייבים לפעול ללא לאות גורמי האכיפה בכדי להבטיח שבעל העסק מקיים את הוראות החירום ואינו תורם בעצמו להחמרת המצב האזרחי כולו. כמעט תמיד מורכבות זעקות השבר מחלק אמיתי ו"ממקדם ביטחון" שמבקש להעצים את דימוי המשבר, בכדי לזכות "בכל הקופה"; ואם אפשר בקצת-יותר - ניחא. במדינה שאימצה לעצמה את השימוש בכוח כחלק לגיטימי כביכול מהשיח הציבורי, הרי שגם איומים על הממשלה, על הציבור, שביתות סרק והתפרעויות - הם מנגנון לגיטימי כביכול באותו שיח; והם באים מכל עבר ושכיחותם גדלה והולכת. העצמאיים הקטנים והסקטורים של עסקי המזון, הבידור, הספורט ועוד, הפכו את השיח הענייני בשאלת הפגיעה בעסקיהם לאלים וגובל בפראות ואלימות לאו-דווקא מילולית.² במשבר לאומי, כשלא כולם נושאים בעול, גם לא כולם ראויים להתחשבות - חוקי ההדדיות פועלים תמיד, בין אם אנו ערים לכך ובין אם לאו. הבעיה, העיקרית היא שבמצב משברי לאו-דווקא העבריינים נענשים בעונש החמור ביותר; כך הווה וכך יהיה - חומר למחשבה. הפניית הטענות לממשלה באופן גורף היא צביעות. ממשלה אינה שולטת על שכלו הישר של הציבור, במיוחד של זה שחושב עצמו לפיקח ואינטליגנטי וציבור זה גם איננו רוצה שתשלוט עליו באופן גורף. בתקופת מגיפה איננו סוגרים את המדינה מכל וכל. כל הפעולות ממשיכות להתקיים אבל באינטנסיביות פחותה ובמינון שונה מהרגיל. סגרים הם מציאות קשה בהרבה מזו שקיימת בהפעלת הוראות-זהירות. באין חיסונים, או בהינתן שהציבור מתחמק מהם סגרים או הגבלות הם הכלים היחידים העומדים לרשות הממשלה ורוב הציבור מצפה שתשתמש בכל האמצעים לגונן עליו.³ אינני סבור שיש מישהו בציבור, הגורס שאם ציבור אינו מציית להוראות הממשלה, אל לה לכפותן עליו או לנקוט אמצעים שיגנו על החלק הצייתן ומשתף הפעולה. פעולת האכיפה תפגע בכולם - אבל אין מנוס מכך. כשם שאין צדק אבסולוטי ללא קורונה, אין צדק כזה גם בנוכחותה. בנסיבות חירום, אפילו בטרם הוכרז פורמלית מצב כזה, חובה על הפרקליטות ובתי המשפט להירתם למאמץ, בראש וראשונה באמצעות הימנעות מהפרעה לממשלה לנהל את המדינה ולמזער נזקים. שעת חירום היא מציאות תפעולית שונה ממצב נורמלי ולא ייתכן שהגורם היחיד שיתבדל ממנה היא המערכת המשפטית.⁴ מבחן הקורונה התייצב לפנינו במהלכה של תקופת-מעבר בין ממשלים בה התדרדרה פעילות אכיפת החוק בישראל לרמה בלתי מספקת בהחלט. ראינו דוגמאות קשות לכך באלימות במגזר הערבי, בהשתוללות הבדואים בדרום ובאסון מירון בל"ג בעומר האחרון. ראינו מחדלים משטרתיים גדולים גם במבחני אכיפה של תקנות הקורונה והסגרים, ראינו זאת בבתי הספר ובמתקני בידור ובילוי - למעשה, בכל מקום. אינני מקבל את הטענה שהעדר מפכ"ל במינוי מלא במשטרה במשך כשנתיים, מסביר תופעה זו; אפשר שתרם במידה מסוימת להחרפתה, אבל בוודאי לא חולל אותה. הפרות הוראות הסגרים, תקנות התו הירוק והסגול בבתי עסק ובמקומות בידור והתנהלות "פרחחית" של ציבורים במקומות ציבוריים פתוחים וסגורים, ללא שמירת מרחק וללא מסיכות - לא רוסנו ולא נבלמו ע"י המשטרה, הפיקוח העירוני או בעלי העסקים עצמם. זו מציאות בלתי-נסבלת במדינה מסודרת. אחת השיטות לחבלה במשמעת הציבורית ובמשטר האכיפה, היא הפצת מידע שגוי או מסולף בכוונת מכוון. אפילו כיום, למעלה משנה וחצי אחרי פרוץ המגיפה, אין עדיין לקבינט הקורונה דובר מוסמך אחד (דוגמת דובר צה"ל, או מזכיר הממשלה), שפרסומיו והם בלבד, מייצגים את הרשות המבצעת. רשתות הטלוויזיה, הרשתות החברתיות ו"מתנדבים" לא מוסמכים, מלעיטים את הציבור בפרשנויות והסברים. כל פרשן חותר להביא ידיעה בלתי-מבושלת "ועדכנית" כביכול, ולהציג עצמו כמקור מהימן ויודע דבר מאחרים. אין מכשיר טוב יותר ליצירת אנדרלמוסיה ובילבול בציבור, כריבוי מקורות מידע שאינם מוסמכים ואינם מקורות. ישראל חייבת לנטוש את תרבות "הסמוך" ו"רס"ן שמועתי" ולהתחיל להתנהל על-פי כללי "סוף מעשה במחשבה תחילה". מידע מהימן, ברור, ממקור אחד ובעיתוי נכון, הוא תנאי הכרחי לניהול אפקטיבי של משבר. יש לחייב בחוק שכל סוכנות המוסרת ידיעה, תחויב לציין אם מקורה ברשות ההסברה מוסמכת. כפי שהובהר לציבור, פנדמיית הקורונה כאן בכדי להישאר ופוטנציאל האיום אינו הולך לשום מקום. אמצעי נגד - חיסון ותרופה - הם חלק אחד מהסדר החדש שיבטיח חיים נורמליים בכללי משחק חדשים. התנהגות הציבור ותפקוד הממשלה בהרמוניה הם החלק השני - השלם יהיה כזה רק כשיתקיימו השניים בצוותא.