בעשורים האחרונים עברה העיר ניו-יורק מהפך של ממש. מעיר עם שיעורי פשיעה גבוהים במיוחד, בלתי נתפשים, עיר שבשעות לילה מאוחרות נמנעו תושבים מלהמצא ברחובותיה, פן יבולע להם, פשוטו כמשמעו, הפכה לעיר שהחלה לחיות מחדש. מה קרה בעיר המדוכאה עד 1982, ומה קרה מאז ואילך?
התהליך החל עם פרסומו של מאמר פורץ דרך, בשנת 1982, פרי עטם של שני חוקרים, גיימס וילסון וג'ורג' קלינג. "תאוריית החלונות השבורים" (Broken windows theory). הם הציעו תיאוריה חדשה לדרך הנכונה למלחמה בפשע, וזו הוצגה בכתב העת The Atlantic Month, במאמר על הפשע והאסטרטגיות האפשריות לעקירתו. תאוריית זו אומרת, שכאשר יש בשכונה מסוימת חלון שבור שלא תוקן, במהרה יצטרפו אליו חלונות שבורים רבים אחרים, ייווצר תהליך של הזנחה כללית וגם הידרדרות לפשע. התרופפות היישום של חוקים והאיסורים החברתיים, תביא במשך הזמן לעלייה בפשיעה ובאלימות.
השיטה יושמה בשנות ה-80 בעיר ניו-יורק, בהנהגתו האמיצה של ראש העירייה דאז,
רודי ג'וליאני. ג'וליאני האמין שפשיעה ואלימות הן תוצאה הכרחית של אי-סדר, לכלוך והרס, ופשעים קטנים, שתחילתם, כמו חלונות שבורים. אותם מקרים שהמשטרה מאנה מלטפל בהם (מוכר לכם?). אלה גם מהווים נדבך ראשון לפשעים חמורים הרבה יותר, שיבואו אחריהם בהכרח. רק תיקון של הגורמים הללו ואכיפה של החוקים, יביאו לתיקון המצב.
התוצאה החיובית הפתיעה את כולם, כולל יפי הנפש שטענו תמיד לצורך בהענקת "הזדמנות שניה", לאותם פושעים "קטנים". הסתבר שאימוץ הרעיון הצליח להקטין באופן דרמטי את הפשיעה בניו-יורק. כמות הרציחות ירדה לפחות מ-20% מזו שהייתה לפני הפעלת התוכנית, כלומר מ-30 רציחות למאה אלף איש, ל-5 בלבד! ניו-יורק שבה לחיים.
לא פחות חשוב מסיפור זה, היא המסקנה שעד אז נחשבה לטמאה ולמשוקצת בשל פגיעתה כביכול בזכויות אדם, וכן שליטתן של מיני תיאוריות המחללות בפועל את זכויותיהם של כל אותם יישרי דרך המחפשים לחיות בשלום ובאחווה עם שכניהם לבית ולשכונה, ובעיקר ללא אלימות. בהצלחתה המרשימה נתנה השיטה החדשה אישור לרעיון שתיקון ואכיפה יכולים להביא לשינוי גם במקומות ובקהילות שהכול נראה בהם אבוד. ואגב "מוצר לוואי" לירידה בפשיעה בניו-יורק היא הירידה בפשיעה לא רק בעיר הגדולה אלא גם ירידה מקבילה בפשיעה ובאלימות בכל רחבי ארה"ב ולא רק בעיר ניו-יורק.
"פושעים קטנים"
תיאורית החלונות השבורים גורסת שכל חלון שבור מחייב טיפול משטרתי והפשיעה הכבדה מתחילה בוונדליזם המקומי, ובוואנדליסטים המקומיים. ראוי לציין כי אחד הגורמים המכריעים להצלחת השיטה החדשה היה התמיכה המלאה לו זכתה מצד מערכת המשפט בניו-יורק. נעלמה התופעה שרווחת בפסקי דין אצלנו ולפיה משתחררים המובאים לדין, לאחר שהוכחה אשמתם, שוב לרחוב, כאשר מערכת המשפט עושה "קוצי מוצי" לעבריינים... והתוצאה? הם חוזרים מיד לסורם, ועם כל פשע, הם עונדים, מוראלית, לעיני חבריהם הבוחנות, על חולצתם, אות הצטיינות...
ישיבה של חדשים ארוכים בכלא "ריפאה" בניו-יורק עשרות אלפי עבריינים "קטנים", מתאוותם לשלוט, חברתית, בסביבתם בעזרת אלימות ופשיעה. החברה הניו-יורקית הרוויחה. הפשיעה נבלמה.
ואצלנו? מערכת המשפט הרחומה שלנו, מחזירה לרחוב, לאחר ענישה קלה, כעבודות שירות ומאסר קצרצר, עשרות אם לא מאות "פושעים קטנים" מדי שנה. הנימוק? אין להרוס את חייהם של עבריינים אלה. וכפי שהתבטא אחד השופטים. "כל עתידו לפניו. יש לתת לו הזדמנות נוספת". נהגים המשתוללים על הכבישים, נהגים מורשעים, עם עשרות עבירות תנועה, פוגעים שוב ושוב בהולכי רגל, פורצים, בחסות החשכה וגם לאור יום, במיוחד בדרום הארץ, לבתים פרטיים.
כל אלה "נהנים" מהעובדה הבלתי מוסברת של רחמנות אין-סופית מצד מערכת המשפט, וגם ממציאותן של הוראות מחמירות לגבי פתיחה באש, כאשר דווקא המתגוננים, העושים שימוש בנשקם להגנת משפחתם, הם הם המובאים לדין. ומי פועל נגד "הטובים"? שומרי החוק? משטרה רופסת, הפועלת בניגוד לצו תפקידה הבסיסי ביותר: להגן על האזרח שומר החוק.
ניו-יורק מלמדת אותנו שהשינוי לטובה יבוא אך ורק אם נאמץ יד קשה יותר, כלפי עבריינות בכלל, גם כלפי עבריינים "קטנים", גם כלפי גנבי נשק בתחילת דרכם. גם כלפי עבריינים ברחוב הערבי. אך תחילה יש ליצור שינוי מקביל גם בגישת מערכת המשפט לפשיעה "הקטנה", ברחובותינו. ריפוי תופעות המעידות על חולי בחברה שלנו, מתחיל מהפשעים ה"קטנים".