עבודת הצוות המופלאה, ששירילי דשא כה אמונה עליה, הן מנסיונה הבימתי העשיר והן ממורשת ילדותה, כשאביה, פשנל הגדול, גידל ויצר משלושת הבחורים את "הגשש החיוור" - עבודת הצוות הזו הניבה מחזה מופלא, מהנה, אך לא שטותניקי, כי אם נוגע ללב; מחזה בו כל אחד ואחת מהשחקנים, מהיוצרים והעובדים סביב היצירה, כולם חשובים אם ווה במה שהוסיפו והעניקו עוד צבעים לתמונה הסופית. כך לכתיבת המחזה חברו לשירילי כל השחקנים, וכן רוני סיני; בלטה במיוחד הצלחתה של מעצבת הפיאות שהן מלאכת מחשבת, סופי מולדבסקי, שיחד עם עיצוב התלבושות של סבטלנה ברגר, גרמו לכך שכל שחקן היה ממש דמות הסבתא שלו. מה עוד, שהאדרת שעטו, והתסרוקות הכה שונות, יצרו ארבע סבתות, שכל אחת הזכירה בדבריה את נכדה האהוב, כשם השחקן המגלם אותה. ממש חכם ומופלא. החאן הירושלמי הציב על הבמה את מיטב הקומיקאים שלו, כך שאין בהצגה רגע דל. הכל טובל בהומור, מבוסס על מומנטים המוכרים לכולנו באופן אישי, ומדגדגים לכולנו את בלוטות הצחוק. כך הם ארז שפריר, הסופר-קומיקאי של החאן, בדמות סבתו פלה, המחפשת כל הזמן בן זוג להפיג את הבדידות שנכפתה עליה במגורים בדיור המוגן; נכון שארבעת הסבתות יצרו להם תחליף למשפחה ולחום שנגרע מהן, בחברותא העליזה והעמדת מצבים מצחיקים תוך שימוש באלמנטים ידועים לכל.