בואו נכניס טיפה הגיון כלכלי בוויכוח על יוקר המחיה בישראל: נראה שהוויכוח על יוקר הפירות והירקות מתמקד במי אשם, ובפרט, למי יש "רווח מופרז", החקלאים או רשתות השיווק? והוויכוח הזה מדגים בצורה נפלאה שכלכלה זה לא סכום אפס, והציבור, כולל אנשי תקשורת ופוליטיקאים, מפספסים את העניין. העובדה שמחירי פירות וירקות גבוהים בישראל אינה עדות לרווח מופרז. היא כפי הנראה
עדות לחוסר יעילות -
מגדלים בישראל גידולים מסוימים, בעיקר מחוץ לעונה, בעלות גבוהה: יקר לגדל בישראל אבוקדו מחוץ לעונה בהשוואה לגידול אבוקדו במקסיקו, ויקר לגדל בישראל בננות בכל עונה בהשוואה לקולומביה. המים יקרים יותר בישראל, תנאי האקלים פחות מתאימים, העבודה יקרה יותר (וטוב שכך - אנחנו מדינה מפותחת). יקר כאן בגלל חסמי יבוא, לא בגלל שמישהו מרוויח יותר מידי.
וזו למעשה הטרגדיה של חסמי היבוא - בשוק תחרותי, לאורך זמן, חסמי היבוא לא תורמים לרווחיות החקלאי. אם לדוגמה חוסמים יבוא של בננות, אבל כל חקלאי (באזור מתאים) יכול לייצר בננות - אין חסמי כניסה חוקיים (וטוב שכך), אז הרווח מגידול בננות לא יכול להיות משמעותית גבוה יותר מהרווח מגידולים שיש בהם יתרון יחסי בישראל.
הבעיה היא ששינוי מדיניות - חשיפה ליבוא - יוצר הפסד למי שכבר השקיע בגידול מסוים. יש עלויות מעבר.קל לחוקק חוקים מזיקים - לחסום יבוא במקרה הזה - קשה לבטל, כי כבר יש מי שיסבול מהביטול. זו הסיבה שאנחנו תקועים עם חוק הגנת הדייר (1954 בהמשך לירושה מהמנדט הבריטי), ועם איסור תחרות בתחום המוניות (ירושה מהמנדט הבריטי, והמשך חקיקה חוסמת תחרות בלחץ בעלי המוניות בשנות ה-50 וה-60) והרשימה ארוכה. רק למנוע אי-הבנות, חסמי יבוא בתחומים רבים כן יוצרים ריכוזיות ורווח מופרז. כשהרגולציה והביורוקרטיה מייקרות מאוד את היבוא, המגרש נשאר בידיים של יבואנים גדולים (דיפלומט, שסטוביץ ואחרים) שיכולים לעשוק את הציבור.