מבחינת המקפידים בפסח על "בל יראה ובל ימצא" קיומו של חמץ בצה"ל ולו גם "באיי חמץ", מעמידה אותם במצוקה קשה. מצוקתם תימנע אם צה"ל יפעל-כנגזר מהערך "רעות" ש"בקוד האתי" שלו:
"החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש". כדי לסייע לרע שומר מצוות לא נדרש לחרף את הנפש או לסכנה, אלא לשלוט ברציה ולרסנה לשבוע מצריכת חמץ.
הערך, "רעות" נגזר מהערך "ואהבת לרעך כמוך" המוטמע בחוק יסוד "
כבוד האדם וחרותו" ולכן איסור הכנסת חמץ לצה"ל הוא כשר מוסרית - חברתית וגם חוקית - משפטית. הדרישה לבטל את האיסור להכנסת חמץ לצה"ל, בנימוק שהוא פוגע בזכויות הפרט ולכן מנוגד לחוק יסוד "כבוד האדם וחרותו", היא משוללת יסוד: הערכים בחוק זה נגזרו מהמוסר היהודי שהוא מוסר של אחריות וחובות ולא של זכויות.
זכויות, הוא דגל הליברליזם האירופי שבינו לבין הליברליזם המקורי היהודי פרושה תיהום רעיונית עמוקה. הליברליזם האירופי מניח שהאדם הוא טוב מטבעו ושמצוקותיו הם תוצאה של עיוותים היסטוריים; הסרת העיוותים, תוך הצפת האדם בזכויות שההיסטוריה גזלה ממנו, תוביל לעולם מושלם. על טיבו של 'העולם המושלם' שיצרה הצפתן של הדמוקרטיות המערביות בזכויות פרט, תוך התנערותן מאחריות וחובות לאבטחת הביטחון הלאומי, הצבאי, האנרגטי, הדמוגרפי והבריאותי שלהן, ניתן ללמוד מחוסר הישע שלהן בפרוץ מגיפת הקורונה ומעמידתן מנגד נוכח רצח העם באוקראינה.
ביהדות המוסר נדרש משום שהאדם נברא עם פגם: אגו חסר גבולות מצד אחד ודחפים וסיפוקים חסרי רסנים ביולוגיים מתוכנתים כמו בבע"ח, מצד שני. בשל הפגם הזה והעובדה שבני האדם נבראים בלתי שווים, נוצר הדרוויניזם החברתי, שכהתרסה נגדו, נוצר המיזם התרבותי היהודי. עיקרו, חינוך האדם והרגלתו לשלוט באגו שלו ולרסן את דחפיו וסיפוקיו (לא להתנזר מהם) לאור מוסר שערכיו נגזרו מהטבע וחוקיו האובייקטיביים כמו בערך ערבות חברתית הדדית.
הערך המכונן הזה תואם את הסימביוזה והאלטרואיזם התועלתני המתגמל שקיימים בטבע: תתנער הדבורה מאחריותה להאבקת הצמח, או יתנער הצמח מאחריותו לספק לדבורה צוף, יבוא כיליון על שניהם.
שחרור האדם
ישראל היא דמוקרטיה יהודית לא מפני שאזרחיה הם יהודים על-פי ההלכה, שהרי רבים מהם אינם כאלה; היא גם לא יהודית בגלל שאזרחיה אדוקים בקיום מצוות ההלכה, שהרי רבים או אפילו רוב אזרחיה רחוקים מכך. היא יהודית משום שערכי המדינה הקבועים בחוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" נגזרו כמצוין בחוק, מ"מוסר הנביאים" היהודי.
המוסר היהודי שדבקות בערכיו איננה מחייבת דתיות, אלא תרבותיות, הוא המכנה המשותף לחיים הרמוניים לא רק בין יהודים שומרי הלכה לכאלה שרחוקים משמירתה, אלא גם בין יהודים לאזרחים שאינם יהודים. בגלל התהום הרעיונית והערכית שפרושה בין שתי תרבויות שחרור האדם, ישראל איננה יכולה להמשיך ולפסוח על שתי הסעיפים ולהתנהל לאור סינקרטיזם ערכי שמריץ את אזרחיה חדשים לבקרים לבג"ץ.
סוגיית החמץ בצה"ל היא קריאת השכמה כפולה: לחברה הישראלית שעבתה וכסתה מפיטום יתר בזכויות פרט במקום חינוך לנשיאה באחריות ובחובות שמהן נוצרות הזכויות ולבג"ץ: הוא נדרש למהר ולהכריע על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית: ליברלית יהודית, כנגזר מ"מוסר הנביאים" שערכיו קבועים בחוק יסוד "כבוד האדם וחרותו", או דמוקרטיה ליברלית אירופית כפרשנותם של מי שפרופ' מאוטנר מגדירם בספרו "הליברליזם בישראל" כ"סוכנים הראשונים במעלה להטמעת הליברליזם [האירופי] בישראל".
אליעזר שביד המנוח היה מגדיר את משימת בג"ץ כצורך להכריע אם חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" מזהה
ליברליזם עם
'חופש': התמכרות האדם לאנוכיותו וזכויותיו כב"אמנה החברתית" של רוסו, או עם
'חרות': אחריות האדם לריסון אנוכיותו לשם מילוי חובותיו לאחר ולמניעת דרוויניזם חברתי, כב"לוחות הברית" של משה. ערב פסח - חג החרות הקרב, הוא עיתוי מושלם להכרעה גורלית זו.
