לאחר הפיגועים הקודמים, זה היה צפוי ורק עניין של זמן עד שמסע הטרור יגיע לביקור גם ברחובות תל אביב. שרי ממשלת ישראל, כדרכם, עצמו עיניים בפני המציאות, התמכרו להזיות השלום, התעלמו מהסכנות הצפויות ונמנעו מהגבלות על האוכלוסייה המוסלמית כדי לא להרגיז את שותפיהם לקואליציה וכדי להרגיש טוב עם עצמם. גם לא צריך להתפלא שבמקום הפיגוע בתל אביב לא נמצא אף אדם חמוש שינטרל את המחבל ויפסיק את מסע ההרג. תל אביב, "העיר העברית הראשונה" שקמה על חורבותיהם של שבעה כפרים ערביים מ-48, רואה עצמה כיום כעיר בינלאומית ואקס-טריטוריה שמנותקת מההוויה הישראלית המדממת. אלא שמיתוגה של תל אביב כ"גלות בבל השנייה", לא מגינה עליה מפני הטרור הערבי אלא בדיוק להפך: הופכת אותה לבטן רכה ומטרה מועדפת עבור טרוריסטים. במציאות של היום, אין כמעט שום דרך שבה ניתן למנוע ממחבל נחוש להשיג נשק, להגיע לערי ישראל ולבצע פיגוע ולרוב אזרחי המדינה אין דרך מעשית להתגונן מפניו. השב"כ אומנם עושה עבודה מעולה אבל לעולם לא יוכל לאתר ולתפוס את כל המחבלים בזמן. לכן, אם לא נחליף דיסקט ונשנה גישה ואם לא נייצר מאזן אימה מול הטרור הערבי, הוא ימשיך להכות בנו וכולנו נמשיך להתגלגל מפיגוע אחד למשנהו.
כולם כבר מכירים בעל פה את אוסף הקלישאות שהפוליטיקאים שלנו מפזרים אחרי כל פיגוע: "משתתפים בצער המשפחות", "איחולי החלמה לפצועים", "לא ניכנע לקיצוניים" ו"עוד נבוא חשבון". מה שעוד לא שמענו וכנראה גם לא נשמע מהם זה: "נכשלתי" או "אני נושא באחריות". קשה גם שלא להבחין ששרי ממשלות ישראל דואגים יותר לשלמות הממשלה מאשר לשלומנו. עבור חלק מהם נפגעי טרור הם בכלל "קורבנות שלום" וכמה גופות מדממות ברחובות מפעם לפעם הם מחיר ששווה לשלם כדי לקיים "תהליך שלום" ועוד יותר מזה כדי לשמור על כיסאם. בכלל, ממשלות ישראל לדורותיהן מתייחסות לטרור הערבי כאל תופעת טבע בלתי נמנעת, מטרד שצריך ללמוד לחיות אתו ולא סכנה קיומית ונלחמות בטרור רק בלית ברירה, כאשר הן עם הגב אל הקיר וגם אז עושות זאת בחוסר רצון וכמי שכפאו שד. אני מסכים עם ראש הממשלה החליפי
יאיר לפיד שאמר ש"הנשק הטוב ביותר נגד הטרור הוא אחדות", אבל כדי שתתקיים אחדות, המיעוט "הנאור" צריך להרכין ראש ולקבל את רצון הרוב. בלי זה לעולם לא תהיה אחדות. ומה שהרוב רוצה זה מלחמה חסרת פשרות בטרור ולא הכלת מתים. אני שותף גם להשקפה ש"כוחנו במוסריותנו". אלא שהמוסר של רוב אזרחי ישראל הפוך מזה של בג"ץ. אלפי שנים של רדיפות לימדו את אזרחי ישראל ש"מי שמרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים" ש"עניי עירך קודמים" ובמיוחד ש"הקם להורגך השכם להורגו".
אבל מה שהכי מרגיז הוא שברור לחלוטין מה נדרש כדי להפסיק את מסע הטרור. לשם כך, עלינו להפסיק לרמות את עצמנו ולהעמיד פנים שמדובר בטרור יחידים ולהכיר בעובדה שמדובר במאבק דמים בין שתי תנועות לאומיות. עלינו גם להפסיק לחלום בהקיץ על שלום ולהתחיל להקשיב למה שאויבנו אומרים ולהפנים שאנחנו מצויים במלחמת קיום ובמלחמה על הארץ. כדי לסיים את גל הטרור עלינו להכריע את האויב ולא להתפייס אתו ולשם כך נדרשים כמה צעדים מעשיים: בשלב ראשון סגירה הרמטית של הפרצות בגדר ההפרדה, הסדרת המעברים וחיסול תופעת השבח"ים. צעד הכרחי שני הוא איסוף נשק בלתי חוקי ביישובים ערביים, ענישה קשה על החזקתו ומתן היתרים ליוצאי צבא להחזיק נשק חוקי כדי להתגונן. לטווח רחוק יותר התיישבות יהודית צפופה בנגב, בגליל, בקו התפר ובמיוחד בשטחי יהודה ושומרון תרחיק את הטרור מערי ישראל הרבה יותר מכול צעד צבאי. אבל הדרך היעילה ביותר לחיסול הטרור היא הנהגת מדיניות של אפס סובלנות כלפיו.
הטרור הערבי הוא כמו קרחון, רק חלקו הקטן גלוי לעין ורובו נחבא מתחת לפני השטח. אותם מחבלים "יחידים" אינם באמת "יחידים" אלא נישאים על גלי אהדה ציבורית רחבה. ברשות הפלשתינית ובעזה הם גיבורי תרבות ומושא לחיקוי. בתי ספר וכיכרות נקראים על שמם, מערכת החינוך מאדירה את "גבורתם" והם ובני משפחותיהם זוכים לכבוד ולתמיכה כלכלית. אבל חייבים להודות ביושר שגם בקרב ערביי ארץ ישראל וחלק לא מבוטל מהשמאל יש רגשות מעורבים כלפי הטרור הערבי. רובם אומנם מסתייגים מאלימות פיסית אבל מזדהים עם "סבל העם הפלשתיני" ותומכים ב"זכותו להתקומם כנגד הכיבוש". אפילו
אהוד ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל אמר פעם בראיון שלו נולד פלשתיני, ייתכן שהיה מצטרף לארגון טרור ערבי. ההתייחסות לעם הפלשתיני כאל קורבן ואל מדינת ישראל כמדינה כובשת, וההסתייגות מענישה קולקטיבית כלפי "חפים מפשע" גורמים לישראל להילחם בטרור עם פינצטה ועם ידיים קשורות מאחורי הגב. אלא שכדי לנצח את הטרור לא די בנטרול מחבלים כשם שכדי לחסל מכת יתושים לא די בנטרול היתושים, חייבים לייבש את הביצה בה הם מקננים.
לכן נדרש לחץ על אוכלוסייה שאינה נוטלת חלק פעיל בטרור אך תומכת בו פסיבית ומזדהה עם מטרותיו. התרגום של "עניי עירך קודמים" לשפת היום יום הוא שביטחון אזרחי ישראל קודם לזכויות האזרח של תושבי השטחים ומצדיק הטלת מגבלות עליהם. ענישה קולקטיבית מידתית כנגד אוכלוסייה תומכת טרור היא גם הכרחית וגם מוצדקת מוסרית כדי להגן על תושבי ישראל. הצבת תג מחיר גבוה לכול מעשה טרור גם אם הוא פוגע גם בבלתי מעורבים היא הדרך היעילה ביותר גם למנוע טרור וגם להעביר מסר לאויבנו שהטרור לא משתלם ולא ישתלם. מכאן ההצדקה המוסרית לסגר על ערים שמהן יצאו מחבלים, למגבלות תנועה על תושבי ערים שראשיהן תומכים פומבית בטרור ולענישה של יישובים שמתקיימים בהם הפגנות שמחה לאחר פיגועים. כל עוד הרשות הפלשתינית תומכת כלכלית במחבלים ובמשפחותיהם ומתייחסת אליהם כגיבורים ואנחנו מתעלמים מכך, הטרור לא ייפסק. כל עוד אזרחים ערבים ישראלים כולל עובדי מדינה מזדהים פומבית עם מחבלים בלי לשלם מחיר על כך, הטרור יימשך. הרשות הפלשתינית אחראית לפיגועים שיוצאים משטחה ולכן צריכה לשלם במזומן על כל פיגוע. לגבי אזרחי ישראל הערבים, אסור לנו להשלים עם נאמנות כפולה או נאמנות על תנאי. במאבק נגד הטרור הפלשתיני ערביי ישראל לא יכולים לעמוד בצד ולהיות ניטראלים. עליהם לענות שאלה "הלנו אתם אם לצרינו"? ולשאת באחריות להחלטתם. אלו שבוחרים להיות נאמנים למדינת ישראל ולערכיה צריכים ליהנות משוויון זכויות מלא. ואלו שלא מאבדים את הזכות המוסרית לטעון שהם מופלים לרעה.