פרשת שיקלי שמתקרבת לסיומה לפחות בסיבוב הנוכחי היא אחת הפרשות המגוחכות של הפוליטיקה הישראלית "העכשווית", בה בא אדם עם רצון טוב וכוונות רצויות (ככל שניתן להעריך) ומבשל לעצמו ולציבור "דייסה" פוליטית אווילית ומיותרת. שיטת הממשל הישראלית - שטעונה כבר זמן רב רוויזייה משמעותית - הופכת בידי פוליטיקאים טירונים וחסרי הבנת יסודות המשטר - קרדום לחפור בו. הכוח שהם מקבלים מידי "יזמים פוליטיים" בכדי שיעזרו על ידם להגיע לעמדות בכורה שלטוניות, מנוצל בדרך אופורטוניסטית על-ידי אלה שמקרוב באו בכדי לבנות לעצמם מעמד ועמדות-כוח. שיקלי הוא דוגמה אחת לכאלה ויש בכנסת הנוכחית עשרות כמותו אבל לא לכולם אגו מפותח ומנופח כשלו ובוודאי לא מנה גדושה של שחצנות המניעה אותם לנווט את המנדט שיקבלו באופן שלא יתפרש על-ידי הציבור הרחב כאופורטוניזם או ככפיות-טובה למי שבחרו בהם. מבחינה זו, בחרתי במקרה שיקלי לשיח קצר זה משום שלטעמי הוא דגם-אב לקבוצה כולה. הקבוצה מאופיינת על-ידי כך שפוליטיקאי מנוסה הרבה יותר שרכש לעצמו שם ודימוי ואולי גם מספר של כמה אלפי תומכים, מחליט שמפלגתו ומנהיגיה אינם "מכירים בערכו" וכי מעמדו חזק מספיק בכדי להתמודד מול הרשימה בה גדל בקלפי ולנצחה. "המגלומן התורן" סבור שגלומות בו כל התכונות הדרושות לייצג ציבור: אידאולוגיה ייחודית, כושר ניהולי ואירוני הדרוש לפוליטיקה אפקטיבית, יכולת שכנוע של ציבור רחב בצידקת דרכו, קשרים הדרושים לגיוס משאבים כלכליים שבלעדיהם אין לו סיכוי, קשרים טובים במערכות התקשורת הציבורית, אופי, התמדה וכושר מנהיגות לסחוף אחריו רבים; בעצם הוא הגואל והמושיע האולטימטיבי של עם ישראל בדורו. טיפוסים אלה מגלים עד מהרה שיש "דגים" רבים נוספים בים בו הם מבקשים לשחות וכי כל מה שחשבו שמצוי אצלם במנה גדושה - שיקול דעת ואחריות ציבורית - מצוי דווקא במנה חסרה מאוד. מאחר שאין הם מוכנים להודות בכישלון על סף "הזינוק" למעמד של מנהיג פוליטי, מוכנים הם להסתפק "בשותפות גורל" עם יזמים-לכאורה נוספים אך דומים להם ו"להתלכד" לקבוצה שיתכן שיכולותיה המצרפיות תהיינה גדולות יותר כמו גם הסיכוי שתוביל אותם צעד קדימה בעולם הפוליטיקה לרבות כניסה לכנסת. זו כיום דרכם של כמעט כל "הפוליטיקאים" החדשים שלנו וזה גם אסונה של הפוליטיקה הישראלית שחוסר יציבות ומשילות גוברים, מאפיינים אותה בעשור האחרון ובמיוחד בחומש האחרון - נתניהו ואלה שאחריו. בעבר, היה תפקידה של מפלגה פוליטית לעצב אידאולוגיה לאומית, חברתית או אחרת ולגבש סביבה קבוצה גדולה של תומכים-מאמינים שבעזרתם תוכל לקדם את השפעת השקפתם האידאית על החברה במדינה. (במקרה זה, ישראל). על כך מבוססת הדמוקרטיה הקלסית. המפלגה מקימה מוסדות יצוגיים, בוחרת בתהליך דמוקרטי נציגים כמועמדיה לכנסת ואת "הנבחרת" הזו מציגה בפני הציבור הרחב ומבקשת את אמונו. ככל שהיא משכילה לשכנע באיכות רעיונותיה, נציגיה ומובילי המחנה אותו היא מייצגת, גדלים סיכוייה להפוך בתמיכת ציבור רחב לדעה השלטת ברחוב האזרחי. או אז, תוכל היא לייצג דעה זו בעוצמה וכושר החלטה בכנסת ולהגיע למעמד הגמוני בממשלה בכוחות עצמה. אפשרות נוספת היא קואליציה של מספר מפלגות בעלות מכנה משותף מגוון שתזכה באמון הכנסת ותהיה בעלת רוב מספיק ליציבות שלטונית קדנציה שלימה של הכנסת. זהו ההליך הדמוקרטי הנורמטיבי בדמוקרטיה קלסית. בדמוקרטיה פוסט-מודרנית, משתבש ההליך הקלסי בהשפעת שלושה גורמים עיקריים: הון, מעורבות חריגה של מערכת המשפט בנושאים פוליטיים והתקשורת המגויסת. (שילוב שמוביל להפצת דעות, עמדות ואמיתות שאינן מעוגנות דווקא בעובדות ואינן דווקא נחלת הרוב) - או כפי שנוהגים לעיתים לכנות צרוף גורמים אלה:"The deep State". לכוחות אלה מצטרפים לעיתים גורמים נוספים שפועלים באמצעות קשרים סמויים ובלתי-פורמליים ואינטרסים משותפים להם. בישראל שייכים לזרמי-מעמקים אלה גם רוב הקצינים הבכירים בדימוס שפרשו ממערכת הביטחון ובעלי הון שהאינטרס המנחה אותם הוא צבירת כוח והשפעה נוספים באמצעות ההון. התחזקות הכוחות הללו בישראל, לצד החלשות המרכיב האידאולוגי בפוליטיקה הישראלית, הובילו לטישטוש תפקידן ומעמדן של המפלגות, ולהעלמות רובן. למעשה רק כשתיים וחצי מפלגות ברחוב היהודי מקיימות עדיין תהליכי בחירה פורמליים של מוסדות פנימיים ושל מועמדים לכנסת. באחת מהן - הליכוד - שהתמיכה הציבורית היציבה בה מגיעה ל-30 עד 32 מנדטים בכל סקרי הבחירות של השנים האחרונות, התהליך הפורמלי אומנם מתקיים, אולם מוסדות המפלגה כבר אינם מייצגים את דעת חברי המפלגה ואוהדיה אלא את גושי הכוח וההשפעה הפנים-מפלגתיים שמצייתים טוטאלית ליו"ר "הנצחי" - נתניהו, תוך התעלמות מדעת הציבור.¹ בפועל, הופכת מציאות מתמשכת זו לעוד אבן-הריחיים העיקרית על צווארי הדמוקרטיה. נטל זה מחזק את אופיה האופורטוניסטי של "הפוליטיקה החדשה" פוליטיקת הרשימות האישיות, שממנה מגיע אלינו שיקלי וכמחצית מחברי "ימינה". כל מפלגות הימין בקואליציה הנוכחית - "ישראל ביתנו" (ליברמן), "תקוה חדשה" (סער), ו"ימינה" (בנט), מונות פורמלית 6 - 7 ח"כים כ"א, שנבחרו מתוך רשימה "מקובצת" שהרכיבו ראשי הרשימה ללא בחירות. בכולן נכרת אי-יציבות שמקורה בגודל הרשימה ובשאלה עד כמה דייקו ראשיה בזיהוי "יס-מאנים" שישארו נאמנים להם ללא תנאי גם לאחר כניסתם לכנסת. בפועל מעניקה השיטה לראשי הרשימות העצמה פוליטית אישית דיס-פרופורציונית והשפעה פוליטית שאותה הם אינם יכולים לגייס באופן אישי - וזו כבר איננה דמוקרטיה! החוק הישראלי שהושתת על התפיסה הדמוקרטית הקלסית קבע שמפלגות אינן יכולות להחליף חברי כנסת אלא בבחירות. הרעיון המקורי והנכון היה שח"כ נבחר ע"י הציבור (הריבון, שהוא הסמכות העליונה בדמוקרטיה) ועל-כן מקומו בכנסת "משוריין" בחקיקה. אולם אותו רעיון גם גרס שח"כ הוא אדם ישר והגון מבין ונאמן גם לרוח החוק ולא רק ללשונו. רוח החוק אומרת שמועמדים לכנסת הם נציגי מפלגות ולכן מכהנים בכובע כפול: נציגי מפלגה ונבחרי ציבור שלא כולו מורכב מחברי המפלגה. עובדה זו נכונה גם לגבי הרשימות המקיימות בחירות דמוקרטיות וגם לאלה שחבריהן "משובצים לתפקיד" באמצעות ראשי הרשימה או גדולי הרוח "שמנחים ומנהיגים מרחוק" את ראשי הרשימה בכנסת. ממקום זה מגיעים אלינו "השִיקלים", ואם טעו ראשי הרשימות בבחירתם ובמקום חברים ישרים המבינים היטב את מעמדם ומקור כוחם בחרו לרשימתם מניפולטורים, יחזיקו האחרונים בידם את הקוּשן ואת קרנות המזבח גם כשיבינו שהם אוחזים ברכוש או מנדט לא להם, מרגע שהחליטו לערוק מהרשימה במסגרתה נבחרו, לאו-דווקא בזכות עצמם. משחקי-שיקלי בכנסת, בתקשורת ובבית המשפט - כולם מניפולציות מיותרות שמכוונות להפריע לראש הרשימה בנט - שבזכותו בעיקר הגיע לכנסת - לבצע את המדיניות שבנט הוא יוזמהּ, מנסחהּ ומבצעהּ הראשי; בעיקר הוא גם מי שהוביל את הרשימה להישג האלקטוראלי בו זכתה בבחירות. טוב אפוא עשה בנט כאשר יזם את סילוקו מהרשימה בכנסת (אבל, כאמור, הוא מנוע מלסלקו מהכנסת), שכן מעשה שיקלי מול בנט הוא מעשה נבזי. אילו ביקש שיקלי לנהל את השגותיו מול בנט במסגרת מקובלת במפלגה פוליטית היה עליו לבקש מבנט לקיים דיון בפורום מליאה של הסיעה ולהציג את השגותיו להתייחסות כלל החברים, שכן בדמוקרטיה החלטות מתקבלות באמצעות מנגנון רוּבני ולא באולטימטומים. אילו לא הצליח לשכנעם לתמוך בעמדתו או היה בנט מסרב לקבלהּ או לקחתהּ בחשבון, יכול היה אולי לפרוש בדרך הגונה יותר ואולי בשיתוף עם חברים נוספים התומכים בעמדתו. דומה שהאגו ולא השכל הישר או ההגינות הקולגיאלית פעל אצלו במקרה זה "שעות נוספות". כך או כך, שיקלי הקדיח את תבשילו וטענותיו הפורמליסטיות מנותקות מהדיון הבסיסי. מפלגה פוליטית שאך זה נולדה, אינה מוכרת לציבור ומונה 7 ח"כים אינה מנהלת את סדר היום הלאומי גם כשהעומד בראשה מכהן זמנית כראש ממשלה. חובת חבריה היא לחתור להשפעה מירבית על המהלכים הפוליטיים ולא לשבור את הכלים באופן הפגנתי, חסר תכלית ונעדר אחריות, שיטלטל את המדינה לכאוס שתוצאותיו עלולות להיות גרועות בהרבה מהמצב הקיים גם בעיני שיקלי "מפוכח" ונטול אגו.