ההצגה אני לא רפפורט, העולה בתיאטרון הבימה, היא מרגשת מאוד, מבדחת ונוקבת, ומעניקה הזדמנות לשחקנים הראשיים, נתן דטנר ונורמן עיסא, להפגין יכולות משחק משובח, להתפרע על הבמה בטוב טעם ואפילו לגרום ללחלוחית קטנה בעיניים.
המחזאי והקריקטוריסט האמריקני הרב גרדנר כתב את המחזה ב-1983 ושנה לאחר מכן הוא עלה בברודווי ואחר כך ברחבי העולם. זהו אחד המחזות המופקים ביותר ואפילו בישראל עלה במשך השנים בתיאטראות רפרטוארים ובתי ספר למשחק. ההצגה זכתה לפרס טוני ופרסי תיאטרון נוספים. גרסת סרט הופקה ב-1996 עם וולטר מתיאו הנודע. הרב גרדנר מת ב-2003 ממחלת ריאות בביתו במנהטן.
העלילה עוסקת בשני גברים בני 81 המבלים את ימיהם ברביצה על ספסל בסנטרל פארק במנהטן בניו-יורק. אחד מהם הוא מייד קרטר, אמריקני שחור, שעדיין עובד כאיש תחזוקה בבית מגורים גדול בעיר ושם הוא גם מתגורר בקומת המרתף. חברו לספסל הוא תימהוני מסתורי ששמו כנראה נט מויר, המפליג על-כנפי הדמיון, מספר בדותות על עצמו ולסובבים אותו ולפעמים השקרים עולים לו במהלומות שהוא חוטף מבריוני הפארק. סביב השניים נמצאים דמויות קרובות ומזדמנות.
בתו של נט מבקשת להכניס את אביה לבית אבות או לשכנעו לגור איתה, העיקר שלא יסתובב ברחוב. נציג ועד הבית מודיע לקרטר כי הבניין ינוהל מעתה בידי חברת ניהול והוא מסולק מתפקידו וגם ממגוריו. נט מצליח לגרום לכך שנציג הוועד חוזר בו מכוונותיו וזאת בזכות אחת מהבדיות שלו. בחורה מסתורית בשם לורי המציירת באחת מפינות הפארק, נתונה לסחיטה מצד בריון שהלווה לה כסף והיא ניצלת בזכות בדותה נוספת של נט. בריון נוסף הסוחט זקנים בפארק תמורת דמי חסות ומעבר בטוח בפארק, דווקא אינו נופל בשקרים של נט ומפליא בו את זעמו.
