אומנם יושב-ראש התנועה לאיכות השלטון ד"ר אליעד שרגא הודיע כי אינו מתכוון לקלקל את החגיגה, כלשונו, בכנס עורכי הדין, אך לא חסך נזיפה למארחיו-עמיתיו. הדיון היה בסוגיית הקלון. דקותיים לפניו, אמר שרגא, נאם שם מי שהורשע בעבירות פליליות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט אהוד אולמרט.
לא זו בלבד שלא מובן מדוע הוזמן, רמז שרגא, אבל מפתיע כי זכה בקרב עורכי דין למחיאות כפיים כאילו קלון הוא משהו תיאורטי, זניח. אולמרט ניסה לבלמו בקריאת ביניים, שרגא לא הניח לו.
האליטה הכלכלית של ישראל מתעלמת מהרשעתו של אולמרט ומחבקת אותו ציבורית (להבדיל מן הלגיטימיות של מתן עידוד לאסיר בדימוס באורח פרטי-חברתי), בחלקה יודעת מדוע ובחלקה נגררת אחרי אלה שיודעים מדוע. אך שרגא אינו מבין מדוע.
זו אינה רק בעיה של אולמרט. היא חלק מתופעה ישראלית ועולמית-מערבית, שאינה מסתייגת כבעבר מן העבירה הפלילית החמורה של הצווארון הלבן. במהות זו העייפות מן הדמוקרטיה. כמו באירופה בשנות ה-30'. כמו עם דונלד טראמפ והשלטון הנוכחי בהונגריה ובפולין וכמובן ברוסיה של ולדימיר פוטין, ואחד מנושאי דגלה יהיה בנימין נתניהו אם יעלה בידו (חלילה, חלילה) לחזור לשלטון
1.
כל הנהרות זורמים אל הים, אמר החכם באדם, וכל העבריינים נשאבים למחוק את הקלון מספר החוקים.