כָּלָה יְפַת פָּנִים / אֲבִיבָה גּוֹלָן

שֶׁמֶשׁ בְּעֵינַיִךְ, דְּבַשׁ בְּשִׂפְתוֹתַיִךְ עֲטֶרֶת שִׁבּוֹלֵי אוֹרָה בִּשְׂעָרֵךְ. קֶסֶם טַבּוּרֵךְ, חֶמְדַּת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלָּךְ אוֹר הַצְּלִילִים, כָּלָה יְפַת פָּנִים. צִפֳּרֵי הַזְּמַן צוֹהֲלוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ נֵזֶר קְדֻשָּׁתֵךְ, פַּעֲמוֹנֵי לִבִּי כִּנּוֹרִי לָךְ עֵד, קוֹלִי נִשָּׂא אֵלַיִךְ יָגִילוּ בָּךְ פַּלְגֵי הַנְּעוּרִים. עַנְנֵי יָמַיִךְ, מֶלַח לֵילוֹתַיִךְ בִּגְבוּרָה, בְּעֹז, עָבַרְתְּ בָּעֲלָטָה. קֶשֶׁת בְּרִית עוֹלָם, חֶסֶד בְּשָׁמַיִךְ זֹהַר, תִּפְאֶרֶת, תְּהִלַּת הַשִּׁירָה. יֵשׁ בָּךְ אֶת הַחֵן, תְּשׁוּעָה לִנְדוּדַיִךְ זֵר פִּרְחֵי אַחֲוָה יִפְרַח בְּלֵב עִירִי. רוּחַ רְנָנָה תְּפַזֵּז בְּצַמְּרוֹתַיִךְ, מִכָּל פִּלְאֵי תֵּבֵל, יְרוּשָׁלַיִם יְחִידָתִי.

כללי

השיר הוא שיר הלל לירושלים שהיא למעשה עיר קדושה. היא טבור העולם ומתוארת בשיר כעלמה יפהפייה ענוגה זוהרת ומושכת לב. השיר עשיר בדימויים ומזכיר בחלקו הראשון את דימויי שיר השירים לאהובה. ירושלים האצילה מלאת אור וזוהר, ובכלל זה קשה להזכיר את ירושלים של ברזל ופלדה. אך אביבה רומזת על כך בשקט במילה גבורה ועלטה. נראה זאת בהמשך. התיאור יוצא מן הפרטים הקטנים במיקרו וממשיך לפרטים הגדולים במקרו. הכותרת "כלה יפת פנים" מקבלת מימד של עומק בשיר שיפת הפנים היא גם מבפנים וגם מבחוץ. בהשראת שיר השירים המתארת את השולמית על-ידי תיאור של יופיים של איברי גופה (למשל עינייך בריכות בחשבון, בטנך ערמת חיטים, אפך כמגדל הלבנון) אביבה גולן מתארת את גופה החטוב היפה של ירושלים באמצעים ספרותיים ודמויים נכונים לימינו אנו של המאה העשרים ואחת. כמו "שמש בעינייך" "דבש בשפתותייך"... אמצעים ודימויים שנמצא גם בשירים עממיים אחרים בני זמננו. הזכרת הדבש על השפתיים הפך מביטוי שכיח כמו "דבש וחלב תחת לשונו" או "לא ליקק דבש, או כמו "שפתיים ימתקו", לאמירה של "הכל דבש" לציון של הכל טוב. אך התיאור עובר מהראש של העלמה ומטה, הנה: עיניים - באור שמש. בשיר השירים עינייך בריכות בחשבון. וכן עינייך יונים. שפתיים - דבש. בשיר השירים כחוט השני שפתותייך. שיער - עטרת שיבולי זהב בשערך. בשיר השירים "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד". בטן - קסם טבורך. בשיר השירים "בטנך כערמת חיטים". כאשר השיר מגיע לטבור העיר תיאור האברים נפסק, כי מכאן ואילך התיאור מתפשט לכל מרחבי העיר. כמו - כָּלָה יְפַת פָּנִים. היינו מהמיקרו של תיאור שיער, עיניים שפתיים, למקרו של הפנים בכללותם שהם כחטיבה אחת יפים. ובמבט ההיקפי ירושלים היא קדושה ולא רק, אלא היא מפעמת בלבה של המשוררת לפי שהיא אומרת " נֵזֶר קְדֻשָּׁתֵךְ, פַּעֲמוֹנֵי לִבִּי", היינו ירושלים לא רק קדושה אלא חובשת כתר מלכות קרי נזר קדושה. דימוי יפה לשתי פעימות הלב הוא "פַּעֲמוֹנֵי לִבִּי", כלומר דפיקות הלב כמו פעמונים. פעמונים המבשרים ומציינים את רוך ונועם הלב. ואם בלב עסקינן ברור שהאסוציאציה תהיה למיתר הלב וממיתר הלב לכינור. ומכאן אביבה בכח האנלוגיה למיתר הלב כותבת: "כִּנּוֹרִי לָךְ עֵד", אך לא רק הכינור או המוזיקה הרוגעת הווקאלית, אלא גם קול הלב שר לה לירושלים. מצדה של הדוברת בשיר היא המשוררת - "קוֹלִי נִשָּׂא אֵלַיִךְ". בשלב זה משתדלת אולי ברמז, אולי באמת צרופה לומר גם את צדה השני של ירושלים ירושלים של כאב, של מאבקים, של גבורה. "יָגִילוּ בָּךְ פַּלְגֵי הַנְּעוּרִים. עַנְנֵי יָמַיִךְ, מֶלַח לֵילוֹתַיִךְ בִּגְבוּרָה, בְּעֹז, עָבַרְתְּ בָּעֲלָטָה". לא נחל, לא נהר, אלא פלגים. היינו ראשית האומה והתקומה יגילו על המאבקים שצלחו והצליחו בירושלים העיר, גם בגבורה של חיילי לוחמי העיר ומגיניה וכן ימי העלטה והמחשך שעברו על ירושלים והיא יכלה להם. וכאן היא רומזת לפן התיאולוגי הדתי של ירושלים - קֶשֶׁת בְּרִית עוֹלָם, חֶסֶד בְּשָׁמַיִךְ זֹהַר, תִּפְאֶרֶת, תְּהִלַּת הַשִּׁירָה. ברית עולם זו הברית בין בני ישראל לקב"ה מופיע בכל מיני מקומות בתנ"ך למשל: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ". אפשר גם שכאשר היא כותבת "עַנְנֵי יָמַיִךְ" עולה אל נגד עיניה אותה ברית עולם הקשורה לקשת בענן... סיום השיר הוא סיום אופטימי המעלה את חינה של ירושלים בעיניי הקורא חן שהוא סממן חשוב לעיר תקווה לסוף נדודיה "תשועה לנדודיך" ומשאלה לעתיד שאחווה, רעות ושלום (זר פרחי אחוה) יעלו ויכבשו את העיר וצמרות העיר ישירו משמחה. והפואנטה: ירושלים היא אחד מפלאי עולם ובשביל המשוררת היא יחידה. "ישׁ בָּךְ אֶת הַחֵן, תְּשׁוּעָה לִנְדוּדַיִךְ זֵר פִּרְחֵי אַחֲוָה יִפְרַח בְּלֵב עִירִי. רוּחַ רְנָנָה תְּפַזֵּז בְּצַמְּרוֹתַיִךְ, מִכָּל פִּלְאֵי תֵּבֵל, יְרוּשָׁלַיִם יְחִידָתִי".