אף שבימים אלה מלאו כבר 40 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, בט"ו בסיוון תשמ"ב, עדיין נמשכת המחלוקת סביב חיוניותה לשלום הגליל, סביב מטרותיה האמיתיות (למשל, היוזמה להשלטת נשיא נוצרי פרו ישראלי בלבנון) ובמיוחד סביב השאלה, האם ראש הממשלה מנחם בגין, שאישר את המבצע שרקחו שר הביטחון אריק שרון והרמטכ"ל רפול, ידע או לא ידע שהקרבות יובילו את צה"ל עד לצפונה ולמזרחה של הבירה ביירות. האם המלחמה הזו, שנתארכה 18 שנה, עד לצאתם של אחרוני חיילי צה"ל ב-24 במאי 2000 מדרום לבנון אל קו הגבול הבינלאומי, זכתה מלכתחילה לעידודו של ראש הממשלה בגין, או שמא הוא רק נגרר אחר המהלכים מפני שנפל קרבן למניפולציות שבישלו מאחורי גבו הצמד שרון-רפול. במלים אחרות: האם מלחמת לבנון הראשונה הייתה 'מלחמת שולל' שכפו 'הביטחוניסטים' על מנחם בגין, תוך ניצול חולשותיו הפיזית והמנטלית, או שמא היה זה בגין עצמו שניהל בחשאי את המערכה תוך הטלת אחריות מתוחכמת למערכה על 'הביטחוניסטים'? בגין עצמו העדיף להציג עצמו כמי שאינו מודע למהלכים אלא בדיעבד. בתשובה לשאלה אם הוא מודע או לא, אמר בבדיחות הדעת: "לפעמים לפני ולפעמים אחרי". המלחמה החלה בתחושה שמדובר בטיול קיץ קליל לארץ הארזים, שיסתיים תוך ימים אחדים בהרחקת מחבלי הפתח', שאיימו על יישובי הצפון הישראלי, מדרום לבנון. בגין עצמו אף טילפן לאשתו ממרומי מצודת הבופור, לאחר שנפגש עם הלוחמים שכבשו מידי המחבלים את המבצר הצלבני העתיק החולש על הגליל העליון, ובישר לה שהבחורים חוזרים ארצה מחר-מחרתיים. אבל השהייה הישראלית בלבנון הלכה והתארכה. ובתחילה נראה היה שהכל הולך לפי תוכנית אורנים גדול, להחלפת השלטון בביירות ולהמלכתו של 'הנוצרי הטוב', בשיר ג'ומאייל, על לבנון בתפקיד נשיאה, ובתקווה שאיתו ניתן לנהל עסקים עד כדי הגעה להסכם שלום לבנוני-ישראלי. ואכן, חלום הישראלי הרטוב היה אז למציאות: ג'ומאייל הצעיר נבחר ויזם ביקור ממלכתי רשמי וגלוי של הרמטכ"ל הישראלי רפאל (רפול) איתן בעיירת הנופש הנוצרית ג'וניה שמצפון לביירות. עם נחיתתו הוא בג'וניה הוא התקבל בכבוד מלכים על-ידי הנשיא באשיר, בעוד דגלי מדינת ישראל מתנופפים בראש התרנים, וההמנון הישראלי מושמע לכבודו. באשיר גם ישב בקרלטון נהריה, לפגישה חשאית עם הישראלים, בראשות מנחם בגין, אריאל שרון ורפול. השלום עם לבנון נראה ממש מעבר לפינה.

שועטים צפונה

אלא ששלטונו קצר הימים של הנשיא באשיר, שנמשך כאמור פחות מחודש, הוכיח שהבוץ הלבנוני הוא טובעני מנשוא. ארץ הארזים היפהפיה נחשפה במלוא כיעורה - אוכלת יושביה, מנהיגיה וכובשיה. המלחמה התפתחה לכדי עימותים קשים עם הסורים, שבסופו של דבר אומנם נדחקו מביירות ומכביש ביירות-דמשק, אך גרמו להשתהות ישראלית של 18 שנה בלבנון, בהן נפלו למעלה מ-1,400 לוחמים ואלפי פצועים בגוף ובנפש. הנוכחות הישראלית זירזה את איחוד אירגוני השיעים, בתמיכה אירנית, לייסוד ארגון החיזבאללה, המאיים עד היום מצפון. ולבסוף נאלצה ישראל, בשנת 2000, לברוח לקו הבינ"ל, מושפלת ועם הזנב בין הרגליים. לא קל להכריע בשאלת השאלות, גם היום, 40 שנה לאחר מעשה, אם ראש הממשלה בגין עמד מאחורי המהלכים הצבאיים שניהל הצמד שרון ורפול, כולל כיבוש ישראלי ראשון של בירה ערבית, או שנתוודע אליהם בדיעבד. בימים אלה פירסם ארכיון צה"ל את פרוטוקול דיון הצמרת הדרמטי מיום הפלישה ללבנון, אך לא ניתן להסיק ממנו מה באמת עבר במוחו של בגין בעת ששרשראות הטנקים הישראלים הראשונים כבר רמסו אז את גדר הגבול ושעטו צפונה. רמז מתחום הפיקנטריה, המבהיר כי בלשכת ראה"מ לא ידעו כנראה על מהלכי צה"ל בזמן אמת, חשף השבוע מי ששימש כתב רשות השידור בצפון באותן שנים, עמיתי וידידי מוטי עדן. הוא רדף ב'לנצ'יה' השכורה שלו אחר הכוחות בלבנון, והיה מן הראשונים שהגיעו לחניון הנגמ"שים הישראלים בחצר המשטרה מול ארמון בעבדה הנשיאותי בביירות. עדן: "ביקשתי מחברי אריק, טכנאי קול ברדיו, כעת בשירות מילואים בחפ"ק האוגדונר, לחבר אותי דרך הרדיו-טלפון שלו לאולפן קול ישראל בירושלים, והעברתי דיווח קצר בקולי. סיימתי במילים: 'מוטי עדן, בעבדה, ביירות'". מסתבר שבירושלים התקשו להאמין שצה"ל הגיע לארמון בעבדה. בכיר בלשכת רה"מ פנה בזעם למנהל הרדיו גדעון לב ארי והתלונן על "הדיווח השקרי". לב ארי הנדהם הורה לעדן לשוב מיד לירושלים ולהגיש מכתב התפטרות על "הדיווח השקרי". עדן: "יצאתי מחוץ לנגמ"ש ושאלתי שוב קצינים וחיילים לגבי מיקומנו... 'אתה רואה את הבניין הגדול ממול? זה ארמון הנשיאות, שכונת בעבדה, מזרח ביירות'... "כעבור כמה שבועות אירחתי את לב ארי בביירות וסביבתה. הראיתי לו את המקומות שעליהם דיווחתי. 'הייתי בטוח', אמר לי, 'שלא טעית'. שאלתי: 'אז מדוע נתבקשתי להתפטר'?; לב ארי: 'כנראה שמישהו בלשכת רה"מ לא הבין מה עושה כתב קול ישראל ליד ארמון הנשיאות הלבנוני'. מסכם עדן: "או שלא הבין, אמרתי, או שלא ידע. עד היום לא פתרתי את התעלומה הזו". מן הסתם יידרשו עוד 40 שנה לפיענוח החידה המסקרנת: ידע או לא ידע? אישר מראש או רק בדיעבד?