זהו. אפשר שוב לנשום לרווחה. ג'ו ביידן כבר חזר לארה"ב, אנחנו חזרנו אל הפקקים הרגילים... הכל טוב? לא. הכל לא טוב. סיום ביקורו של נשיא האמריקני חותם לנו על שני כישלונות מהדהדים. הביקור הנ"ל, הוא השני שבהם. ככל שהדבר קשור קשר הדוק ליחסי החוץ הלפידיים. ראש וראשון: החייאת אותו מונח כמעט מיתולוגי, שקם עכשיו שוב לתחייה, באשמת אותה מדיניות קלוקלת תזזיתית וקלת דעת.
במו ידינו הוצאנו עכשיו מהבוידעם את שכבר היה בדרך לגריטה... שתי מדינות לשני עמים. כן. בעיוורון, בשל חוסר ניסיון, בשל חוסר יכולת להקשיב וללמוד, חוזר אותו פזמון המושמע לנו עכשיו ביתר שאת. הפעם הוא מלווה בגיבוי אמריקני תקיף, ומתברר שהוא אותו פזמון שכבר שכחנו אפילו מהצורך לזכור אותו. אחרי שנתניהו איין אותו (מלשון איין), על-ידי הסכמי אברהם, עכשיו נגזר עלינו לשנן אותו מחדש. כן: שתי מדינות לשני עמים.
בשני אירועים, שאמורים היו להיות בעלי חשיבות מיוחדת, ליצירת יסודות חדשים וטובים יותר למדיניות החוץ הישראלית החדשה, הרעננה כביכול, כשל יאיר לפיד, אז שר החוץ. הראשון היה ועידת הנגב, או פסגת הנגב, בה תלה לפיד תקוות גדולות. אותה ועידה התבררה, על-פי הגדרת עיתון הארץ, כ"ועידה על כלום" (ציטוט). עכשיו, אחרי ביידן מתברר כי העניין הפלשתיני היה הפיל הלבן/השקוף בחדר. ללא סיכומים מראש, תיזז לפיד כדרכו, בבטחה, אל עבר המבוי הסתום בכינוס. משתתפי הוועידה הנכבדים גילו, כי ללא יד מכוונת מראש, הם חופשיים לומר, בנאומי הסיכום, את מה שבא להם. אז הם אמרו אותו. ועוד איך... כולם.
וראה זה פלא, הם חזרו על המנטרה שכבר שכחנו ממנה, אבל היא מעוגנת באינטרס הישראלי: אפשר לדבר על הכל חוץ מאשר על העניין הפלשתיני. והם אכן דברו. רק עליו. כך מצא עצמו לפיד עולה לבדו אל קברו של בן-גוריון, וכדי שלא יולבנו פניו, עשה עמו חסד שר החוץ האמריקני, בלינקן, שליווה אותו לשם. כל היתר אצו טסו לארצותיהם.
על כל הטעויות הללו חזרה עכשיו ממשלת ישראל החדשה, שוב כמוכת ירח, בביקור ביידן. מסתבר כי כלום ושום דבר לא נלמד. שוב ושוב שנינו מפי האמריקנים, כי עדיין בראש מעיניהם, הפתרון האידיאלי לסכסוך הוא: שתי מדינות לשני עמים, וכי הם לא ימושו ממנו. חמור מכך. בחלקו השני של הביקור, בעת שביידן נכח בסעודיה, נשמעו קולות חדשים גם מפי בכירים באמירויות, האומרים: הקשרים שאנו טווים עכשיו עם ישראל, אינם פתיחת מתווה לעימות עם אירן. אין להעלות על הדעת שקולות אלה היו מושמעים ללא הסכמת סעודיה. ועוד דרשה סעודיה: לצרף את הפלשתינים ואת ירדן להסכמי אברהם. משמעות דרישה זו היא הוצאת הרוח ממפרשי ההסכמים המדוברים.
ואז נוספה טעות אחת קשה במיוחד: ישראל נמנעה מלנצל הזדמנות שאולי לא תחזור, ולא העלתה על שולחן הדיונים דרישה מהמעצמה הגדולה בעולם, לעמוד לצידנו בפרשת העימות החדש המתפתח בינינו לבין לבנון: סימון נכון של גבול המיים הטריטוריאליים של ישראל. פעולה חשובה העשוייה לשים קץ לסחטנות המתפתחת של החיזבאללה. בהקשר הזה לא קל להמנע מלהזכיר גם את הסגנון. אין מנוס מכך. משום שהצורה יוצרת גם את התוכן. מרשל מקלוהן הגדול (1964), אמר פעם, באמירה אלמותית בלתי נשכחת: "המדיה היא המסר". הוא טרם הכיר את הטלוויזיה דהיום. מדיה זו, בנוכחותה, מחזקת ומחשלת את הנראות של המסר ככלי שלו משמעות בפני עצמה, ולא רק את המסר גופו.
כאן חובה לציין את התיזוז האין סופי של רה"מ ואת החיבוקים שהוא מוצא לנכון להעתיר על הפוליטיקאים, איתם נפגש. החל מבלינקן המופתע, דרך מנסור עבאס, אח"כ עמנואל מקרון, נשיא צרפת, וכלה בביידן שאץ רץ לבנימין נתניהו, היושב בשורת המוזמנים, אולי גם כמפלט מהתזזיתית של האיש הפוסע לצידו. לפיד, בחוסר רגישות משווע, פועל על אוטומט, הוא סבור שרק כך הם "יאהבו" אותו. אבל תמיד מתברר, אח"כ, כי"מכניסים" לו/לנו מהצד, ועוד איך.
והערה אחרונה הפעם לא לחובתו של לפיד בלבד - ממשלות ישראל לדורותיהן מגיעות אל שולחן הדיונים כאשר הן מוותרות מראש על עמדה נחושה בכל הקשור לזכות השיבה. בכך הן מזמינות, בכל פעם מחדש, התדיינות פגומה מיסודה, בנושא שהוא קריטי לישראל. השיחות שהתנהלו בין אהוד אולמרט לאבו מאזן (12.06 - 9.08), נכשלו על-רקע הוויכוח בנושא הזה. כאשר התברר ליו"ר הרשות הפלשתינית, שישראל איננה יכולה לעמוד בדרישותיו, הוא, כמה פשוט, לא חזר אל שולחן הדיונים.
הגיעה הזמן להשתחרר מכבלים מדומים אלה. כל הרוצה בחידוש התהליך המדיני, מוזמן. אלא שמראש ייקבע, כי זכות השיבה איננה על השלחן.