את הספר המיוחד הזה קיבלתי מאורן בעצמו. חיכיתי כל כך לרגע המתאים לקרוא אותו, דווקא כי ידעתי שהוא לופת ולא מרפה. הספר הוא מסמך שנדמה כחצי מציאותי, שריאליזם וסוריאליזם משתלבים בו יחדיו בהרמוניה מרתקת ובלתי ניתנת לשחרור. הוא אינטנסיבי, מעצבן ובעיקר - לא מתחנף. שמונה-עשרה שנים עברו מאז שכצלה נכנסה לחנות ברחוב ביאליק ברמת גן כדי לשאול אם יש אוברולים לתינוקות וכשחזרה להציץ בעגלה גילתה שהתינוק שלה נעלם. אך איך זה קרה? המשפחה, התקשורת והמשטרה מאשימים אותה. היא זו שנטשה, היא זו שמלכתחילה לא אהבה את התינוק. לא רצתה להיות אימא. היא זו שמלכתחילה קברה אותו תחת צרותיה. וכצלה כבר בעצמה לא בטוחה. ולכן, כבר שמונה-עשרה שנים היא כותבת את כל מה שקורה לה, כי היא לא יכולה לסמוך על הזיכרון והמחשבות שלה. ובמקביל, מתרחשים דברים נוספים סביב. ואנו, כקוראים, למעשה, ניכנס ללופ סימני השאלה הזה, עד סוף הסיפור. "יום אחד הפחד ההוא התעורר, ויום אחד פחד אחר הרים את הראש שלו והציץ לי מהגרון (עמ' 14)". אורן גזית כותב בגוף ראשון, בקול נשי בשל, הנמצא בתוך העלילה אך גם כותב אותה בעצמו מבחוץ. כבר מקריאת העמודים הראשונים חשים את המציאות ההפכפכה של כצלה ("חתלתולה"), המציאות המאמללת. כבר בתחילת הסיפור היא מקבלת שיחות טלפון מאיימות, כאלו הגורמות לתהות מה בדיוק קרה שם, ובמקביל, היא מתארת את ילדותה ואת גדילתה בצל אחיה אורי, עם אבא ועם אשתו לאה (שהדביקה לה כינוי זה). נקודות המבט שלה רבות ומבולבלות, והסיפור הנפרש מלא שכבות. הסיפור מערב עבר בהווה, מחילה עם כעס, רגשות עצורים, זעם גואה. לא הצלחתי להסיר אותו מהיד מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו. ובחרתי לקרוא אותו לאט. כל הזמן רציתי מכלה עוד. דמותה הדהדה בי גם אחרי הקריאה; חוסר היציבות בה, התלישות, הרצון הזה לרצות את הסביבה ובמקביל להתעסק גם בעצמך, ובכלל - עצם הרעיון שגזית בוחר להתעסק בצדדים המוחבאים, האפלים בנשיות. אלה שלא מדברים עליהם, כמו דיכאון לאחר לידה, מחיר ההורות והשינויים הרבים שהתא המשפחתי עובר, ובמיוחד לאחר שמגיע ילד נוסף למשפחה. אומרים שכל משפחה אומללה בדרכה, והוא בהחלט מצליח להציג את מחיר האומללות המהול בהשלמה כלשהי. הכל דוהה מסביב, אך מתנהג רגיל. יש רק אושר רגעי המציץ מפעם לפעם. גזית כותב בתעתוע, כמו משחק עם קוראיו, והרגש כל הזמן מתחלף. כמו כצלה. העלילה לא ניתנת לפיצוח עד סופה. כצלה מבשרת ללאה ולאביה על המוות של אורי בשעה שבע בבוקר, אחרי שוטטות חסרת תכלית וכאב בלתי נגמר. היא כבר לא מתגוררת בבית מזמן ונראה כי עדיין לא ממש מצאה את ייעודה. היא חווה את השתיקה שלהם, היא מספרת להם שאיתן (הגרוש שלה) מטפל בסידורי ההלוויה. אורי הוא אחיה. לא ברור כיצד הוא מת. היא רק רוצה כבר לא להיות שם, אך הדברים מורכבים הרבה יותר. אורי מבליט פצע משפחתי גדול וכואב, והמוות שלו רק מעצים אותו. כצלה פשוט רוצה לברוח. כמו תמיד. במקביל, היא מתעדת כל מה שקורה לה. את כל היום יום, גם השגרתי והנוח ביותר. כל מחשבה, זיכרון, פעולה. המוות הזה, שקרה שמונה-עשרה שנים אחרי שאיבדה את תינוקה, מכריח אותה להוציא את האמת החוצה, כי ביום שבו נעלם התינוק, נעלם גם משהו ממנה. מותו של אחיה הצעיר ממנה מעלים לה גם משהו מעצמה. למעשה, ניתן לראות כי גזית לא עושה חיים קלים לקוראיו. הוא כותב באינטנסיביות, אך ברגש, חמלה ושקט כלפי דמותה של כצלה, שכמו זורקת את נפשה בפני הקוראים. הכתיבה קצבית, מלאה בפרטים, פורטת על הנימים הדקים ביותר, וכך הוא מצליח לשמר מתח ותנועתיות לאורך כל הסיפור. הוא גורם לכצלה להביט לקוראים בעיניים, לחשוף את שבירותה ואת ייסורי המצפון שלה. האם באמת אהבה את התינוק שלה? גזית מתאר ענייני משפחה מורכבים, מצבים לא פשוטים, ומצליח לבחון את מושגי ההורות גם בפער הדורות, ובמקביל מציג את מחיר האכזבה ההורית והילדית. כצלה שקועה בתוך עצמה, במרבדי השבר שלה שכה נוחים עליה. היא פגועה ופוגעת בכל זאת מצליחה ליצור דמות נשית עוצמתית הנשאבת כנגד כל הסיכויים ומצליחה לצעוק את הקול השבור והאומלל, אך המלא בכוח. ומאין היא שואבת את הכוח הזה? למעשה, דמותה כל כך סוחפת שניתן לחוש כל דבר העובר עליה, והפירוט של גזית מעצים זאת. בנוסף, יכולת התיאור הגרפית שלו מעצימה את המתרחש ואת דמותה השבירה. הוא מציג מעשה ספרותי הבועט בכל המוסכמות, קורא תיגר ויוצא מתוך עצמו. כצלה אינה דמות ספרותית פשוטה. היא מורכבת משכבות רבות ועצומה. גזית מצליח להעביר זאת דווקא ביצירת חוסר הביטחון שלה, הפנימיות שלה המעצימה את הריחוק החיצוני הנוצר סביבה. הוא יוצר סיפור בועט וכואב המצליח לפרוץ מעצמו.