בהערת שוליים בתוכנית הבוקר של ערוץ 12 (הערוץ השמאלני ביותר בטלוויזיה הישראלית), ביום 3.10.2022, הסביר האלוף במיל' איילנד את משמעות הוויכוח שהתפתח קודם לכן בתקשורת בין בנימין נתניהו ליאיר לפיד על ההסדר עם לבנון. כאשר שמעתי את דברי איילנד, התברר שמדובר בנושא מורכב שלו היבטים משפטיים, כלכליים, מסחריים, פוליטיים וביטחוניים, שרק לאחד מהם, אולי, מתאים המסביר. נכון שגיורא איילנד היה גם ראש המל"ל לפני שנים לא מעטות. הוא גם היה למיטב זכרוני אחד המומחים באחת הקתדרות במכון לביטחון לאומי (INSS) שליד אוניברסיטת ת"א. כמוהו כקצינים בכירים רבים אחרים, בדימוס, כגון הרמטכ"ל איזנקוט עד לא מכבר. זה איננו המוסד היחיד מסוגו בישראל, ובתקופת בחירות או משבר לאומי פוליטי-אידאולוגי אחר, יש לו תפקיד פוליטי-הסברתי חשוב. עד לא מכבר סברו רבים מאוד שצה"ל הוא ארגון חף מפוליטיקה. אני מתרשם שמצב זה השתנה מאוד בשנים האחרונות וכיום ברור שהוא אחת האונות של הדיפ-סטייט בישראל ורבים מחבריו פועלים כשלוחים של הפוסט-מודרנה עוד בהיותם במדים ובוודאי לאחר שפשטו אותם. לדעתי האיש המתאים ביותר להסביר את הסוגיה והשלכותיה כיום הוא ד"ר יובל שטייניץ, לשעבר שר האנרגיה שעסק בתחום זה שנים רבות והביאו כמעט עד הלום (ישנם גם נוספים שמעורבים או היו מעורבים בו עד לא מכבר ומבט אובייקטיבי מצדיק לשמוע גם אותם). מול ריבוי הנושאים הקשורים בתחום זה, משקלו הכלכלי והתהפוכות שעבר בעידן אי-היציבות הפוליטית של השנים האחרונות ו"מלחמת אבירי שימור הטבע נגד משחיתי קדושתו" - מחייבים לקראת ההכרעה דיון ציבורי מעמיק והימנעות ממחטפים. אלא שאצלנו לרבות מנהיגינו הלאומיים לרוע המזל, הפוליטיקה גוברת על כל שיקול רציונאלי אחר. אינני מופתע מלפיד ולאחרונה גם מבני גנץ: הם בדרך ל"אוסלו" ב' והמטרה לפגוע בנתניהו מקדשת אצלם את האמצעים. אני מופתע מאוד שנפתלי בנט שהיה מעורב ומעורה בסוגיה זו עד לא מכבר כראש ממשלה, ממלא פיו מים ומניח לשותפיו חופש פעולה מפוקפק כאשר "מותר" לחשוב שכאיש ימין עליהם להיות לצנינים בעיניו. המסקנה הנוספת העולה, אפוא, משיעור זה היא שבנט פרש כנראה ממחנה הימין ומהלכיו בממשלת השמאל הנוכחית - לרבות העובדה שלא פרש ממנה - מלמדים על כוונותיו בעתיד. לסיכום בקצרה: השאלה העקרונית על הפרק היא: מי מוסמך לבצע ויתורים על טריטוריה ריבונית של מדינת-ישראל. השאלה המעשית שעל הפרק היא: לשם מה צריכה ישראל לבצע ויתורים ללבנון לאחר שאימתה את גודלו של שדה הגז ואיכותו והיא ערוכה ומוכנה להתחיל בהפקה ללא קשר או עזרה מצד לבנון. בהתחשב בעובדה שלבנון היא אחת ממדינות המזרח התיכון העויינות ביותר לישראל, וכיום בזכות חיזבאללה גם מן המסוכנות ביותר, ספק אם יש מקום לוויתורים ישראלים מרחיקי-לכת ללא תמורה הולמת וביטחונות מוצקים. למען הסדר הטוב חייב אני לציין שאין בידי מידע מודיעני מהימן על התמורה שמעניקה לבנון לישראל עבור ויתור זה, אך הרושם הכללי הוא שמדובר בתמורה שולית. האם ייתכן שאנו עדים כאן להתפתחות "פרשת צוללות" חדשה שהפעם נוגעת לתחום משאבי הטבע הלאומיים וגבול הריבונות, אותם מזניחה ממשלה זו בקלות דעת וחוסר אחריות בתמורה מפוקפקת לחיבוק צרפתי או טפיחה על השכם אמריקנית ונקודות זכות פוליטיות בדעת הקהל השמאלני (ואולי גם הערבי) בישראל?! בהתחשב בעובדה שאנו ערב בחירות וכמעט כל מהלכי ממשלת המעבר בתחום החוץ מכוונים להחזרת ההשתפנות וההתמכרות ה"רבינית" הישנה לארה"ב ו"הפרֶסית" ולשרירות הלב האנטי-ישראלית של מוסדות השוק האירופי - עולה חשד כבד שזהו חלק ממהלך המכוון ליצירת תנאים ורקע לחידושו של הסכם אוסלו הידוע לשימצה והמסוכן.

צעדים נוספים

מבחינת מדיניות החוץ ימי בנט היו בָּצורֶת כמעט מוחלטת. נראה שהיה היחיד שהתייחס ברצינות להסכם עם לפיד לפיו אין משנים את הסטטוס-קוו. לפיד, מאידך-גיסא, מרגע שקיבל את ראשות הממשלה, פשוט מחק מההסכם את המילה "אין" ונותר עם השארית: "משנים את הסטטוס-קוו"!!! האם בנט נאיבי או שפשוט בא להוכיח ב"סטארט-אפ" משלו בתחום הפוליטי שנמר יכול גם יכול לשנות את חברבורותיו ואפילו שועל יכול... מבחינה פורמלית, הקו החדש שסביבו מבקשת ישראל ל"התפשר" או "להתמסר" נמצא בחלקו בתחום המים הטריטוריאליים של ישראל. מבחינה פורמלית דינם של מים טריטוריאליים הוא כדינה של טריטוריה ריבונית. כלומר, כאן הזזת הקו היא במפורש ויתור על טריטוריה ריבונית ואין זה בסמכותה של הממשלה - עם היועצת המשפטית או בלעדיה. החלק השני של הקו עובר ב"מים המסחריים של ישראל" אזור שאינו נחשב ריבוני אבל מותר בניצול לישראל בלבד. בפשרה זו הביא נסראללה את הישגיו הפוליטיים תדמיתיים למקסימום בתנאים הקיימים, לרבות תקדים של ויתור על ריבונות ללא תמורה לבנונית. תקדים זה מכין לעתיד מספר צעדים נוספים: ראשית: במחלוקת בין לבנון (חיזבאללה) לישראל על עמק עיון שליד מטולה, אותו תובעים לעצמם הלבנונים. שנית באזורי מחלוקת אסטרטגיים אחרים בגבול הצפון כגון הר דוב, התקדים מתאים גם לכאן. באופן זה משאיר עתה נסראללה את אצבעו על ההדק ולישראל הוא משאיר "תקווה שיהיה טוב". תקדים של ויתור על ריבונות עשו כבר פרס ורבין בעת המו"מ עם ירדן על הסכם השלום ולמדנו מהמלך עבדאללה שכל מה שהיה שאלה של רצון טוב, בבוא יום פקודה הפך להחלטה קטגורית. למדנו בפועל, אך בעצם לא למדנו מאומה, משום שלפיד מוליך אותנו כיום בדיוק באותה דרך ובדיוק מאותן סיבות חסרות שחר כבעבר. לפיד הוא פוליטיקאי ולא מנהיג לאומי. פוליטיקאים הם סוחרים משום שמרחב הקיום שלהם הוא הקדנציה השלטונית; אחריהם המבול. ל"הסכמי אברהם" היה צד שני של המטבע, להסכמי יאיר-בני אין אפילו צד אחד. זאת ועוד. לפיד מסתובב בעולם, מבטיח הבטחות ורוכש לעצמו נקודות זכות עד כדי כך שיש כבר גם בארה"ב סנטורים¹ שברוב חוצפתם מעיזים לנסות ולהכתיב לישראל מי יהיו חברי הפרלמנט שלה ובמי אסור לציבור הישראלי לבחור. זהו כרסום חמור במעמדה של ישראל והצמד המוביל אותה כיום לפיד-גנץ עושה כל מה שביכולתו להרע את המצב ולהוריד את המורל הלאומי לנקודת שפל שבה ידאגו האזרחים למצב ביטחון הפנים והביטחון הכלכלי שלהם ולא יפריעו לצמרת חסרת המנדט והלגיטימיות להמשיך במשחקי האסטרטגיה הנפסדים שלה. נתניהו שועל פוליטי ותיק ומבין היטב את התכלית והמשמעות של המהלכים האחרונים. אין ספק שהמסרים שמשדרים כיום גנץ ולפיד מכוונים לבלום את חזרתו של נתניהו למסלול התוכנית הבינלאומית שלו שעמדה ביסוד "הסכמי אברהם", חרף מס השפתיים שהם משלמים להסכמים אלה. עצם האזהרה שהזהיר נתניהו את הציבור כבודה במקומה מונח. אולם לאור היוזמות השליליות הצצות ועולות, חדשים לבקרים, מהממשלה הזמנית הנוכחית, עליו לעשות יותר בכדי להבהיר את מהות הנזקים ששני השותפים הללו מחוללים למדינה, במיוחד בתחומי ביטחון הפנים, הסדר הציבורי, השליטה באיו"ש ותחושות ההישג של חיזבאללה וקידום הסכמי אברהם. במשך למעלה משנה גרס שהוא באופוזיציה ותפקידה של זו הוא להפיל את הממשלה או להפריע לה לבצע מהלכים שהאופוזיציה שוללת מכל וכל. הממשלה אכן נפלה אבל לא כל-כך בזכות מדיניותו של נתניהו כמו בזכות כשלונו של בנט וחוסר הסובלנות של שותפיו. עתה מוטל עליו למזער נזקים בתקופה הקצרה שעוד נותרה עד לבחירות ולבנון היא דוגמה להם.