כבוד הרמטכ"ל, התבשרנו שמספר חיילי גבעתי הם פושעים שחייבים להשעותם מיידית, כמו גם לנקוט צעדים חשובים, נחוצים, עד כדי כך שאפילו השבת צריכה להדחות, כמו גם לדחות מלשון אי-נחיצות ירידה לעומק הענין. ייתכן כמובן שכל זה התנפח עת עבר-הועבר בגלים מהארץ לחו"ל, אך זוהי רק התפאורה; לא העיקר. המחזמר מוכר ביותר, והרשה לי לחזור על גרסה מקורית יותר, לפני שנים רבות. באותו הזמן, כך סופר למורים בלוס אנג׳לס על-ידי "עדי ראיה" מהלך השתלמות שעיקרה "מלמדים על העולם הערבי", נהגו חיילי צה"ל לעצור כך סתם פלשתינים מסכנים בדרכם לעבודה למחיתם הזעומה, במחסומים שהוקמו במיוחד למטרה זו. באחד המחסומים, "אחותה" ההרה של המדריכה של אותו קורס עוכבה למשך תשע שעות שבסופן היא איבדה את תינוקה. אין כבוד לחיי הזולת. ולמי שספק בלבו שאנחנו - חיילי צה"ל ומפקדיו בעבר ובהווה - קלגסים נאצים בגרסה חדשה, הרי שלכל המשתתפים חולקו חוברות עם תמונת חייל צה"ל מכוון את נשקו מול ילד שידיו מורמות (אבי שניצל מגטו וארשה יכול להעיד על אותם הימים). ניחא, לא רק תלמידיהם של כל אותם מורים נרעשים נהפכו לשגרירים נגד ישראל, כי אם דמות מפתח נוספת גויסה לעמוד לצד כל המפגינים נגד צה"ל במחסומים: לא אחר מאשר ישו, בן האלוהים עצמו! סיפור נדוש זה הוא חלק מאמתחתה מלאה בעלילות דם דומות, שמהלך השנים הולכות ומשתבחות. אך לא בכך עיסוקנו כאן. באותם הימים, לפני כעשור וחצי, הייתי בארץ ככתב זר, והכירו לי משמנה וסלתה של החברה הישראלית. בין האנשים הייתה אחת ממקימות מחסום ווטש. ישבתי בביתה במושבה הגרמנית בבירה משך כמה שעות. בין חבריה היקרים הרמטכ"ל, שר הביטחון ושאר הצמרת הפוליטית דאז. התווכחנו-שוחחנו בלהט על המחסומים: חיילים בני 18, 19 או 20 עומדים משך שעות ארוכות מהלכן יורקים עליהם, מקללים אותם, מנסים להכותם ולהתגרות בהם וכיו"ב. יהודים טובים כאן בלוס אנג׳לס וברחבי ארה"ב הזרימו באותם זמנים כספים רבים לארגוני שמאל ולארגונים שנתמכו על-ידי ארגונים כמו הקרן החדשה לישראל, הן בכדי לקנות מצלמות וידאו והן בכדי ללמד את האנשים איך להשתמש בהן ואיך לערוך צילומים משעות רבות לשניות ספורות. כך אנחנו - ברחבי העולם - זוכים לראות את הדמות האמיתית של המפלצות (הנאציות) של מדינת ישראל, כולן במדים כמובן. וכשילדה או נערה ג׳ינג׳ית נראת דוחפת את אותו חייל-שד-שטן, הרי זה טוב ומשובח, ויש לעודדה ולהעלות את פועלה על נס. כך היא הופכת לסנסציה בינלאומית. "מירה", אמרתי, הלא אלו חברה צעירים, ואם אנחנו רוצים שהם יוכלו לעמוד איתן מול מבול העלבונות, היריקות, האיומים (לא רק מילוליים, חלקם ממשיים ביותר) והמכות, הרי המחויבות עלינו ללמדם ולאמן אותם כראוי. במקום לצאת ולהוסיף שמן למדורה (נשות מחסום ווטש), כיוון שבאמת אכפת לך, האם לא מן הראוי שתתקשרי לחברך (הרמטכ"ל ו/או שר הביטחון) ותנסי לארגן כיתות לימוד מיוחדות כאלו"? גם אנשים מנוסים הרבה יותר היו נכשלים בסיטואציות דומות, על אחת כמה וכמה חיילים צעירים. מירה אכן התקשרה מיידית, דוקא לעומד בראש "שלום עכשיו", ואני זכיתי לסיור אישי של יום שלם ביהודה ושומרון (כולל ירושלים), מהלכו הועלה טרמפיסט ערבי-לא-ישראלי, נכנסו לישובים ישראלים ועצרנו מספר פעמים כי צריך היה לצלם מחנות צה"ל ולהעלות עוד באותו יום את התמונות לעולם. מהתסריט הזה, כאמור לפני עשור וחצי, אנחנו למדים על מגמתיות בהטרדת חיילים, עד לנקודה בה הם מגיבים (דבר אנושי מאד, גם אם אנחנו, מבוגרים ומנוסים הרבה יותר, אולי היינו מצליחים לעמוד איתן קצת יותר), על ההכנות הקודמות לכך (הצטיידות בעזרים, כמו גם הכנה ולימוד איך לערוך סרטונים ולהעלותם לרשת) ועל כך שכולם מיד קופצים למסקנה המתבקשת: "ראו עד כמה איומים חיילי צה"ל ומפקדיו, הנה ההוכחה" וצה"ל קופץ מיד לדום, ועוד טרם ידועות כל העובדות לאשורן, מיד טוען "אלו לא אמות המידה שלנו, אנחנו חפים מפשע, יש להשעות מיד את האשמים! אתם אשמים! הנה עונשכם". השיטה עובדת היטב, ותוצאותיה ניכרות בשטח (בזירת ההסברה הבינלאומית). כאמור, גם אם איני מדייק בתאור של מה שקרה בשטח, זו המציאות המשודרת בחזית ההסברה הבינלאומית, חזית שהיא פרוצה לחלוטין. האם ייתכן שחיילים צעירים מאמינים (בצורה פחותה או חזקה יותר) בצד אחד של המפה הפוליטית או בצד האחר? כמובן. זו זכותם ומדינת ישראל הדמוקרטית מעודדת זאת. האם ייתכן שחייל לאחר שעבר "סבב השפלות" או התגרות בלתי פוסקת, יחטא ב"פליטת פה"? אכן כן - זה אפשרי, ראשית כי כולנו בני אדם. שנית כי אלו חיילים צעירים. האם זו אחריותם או האחריות הכוללת שלנו? כמובן שהאחריות היא שלנו, ובמקום להשעות, להעניש או להעמיד לדין, אולי מן הראוי ללמוד וללמד, לראות מה ניתן לעשות אחרת. לפני הרבה שנים מדי יום שישי היו אנרכיסטים יוצאים להבעיר את השטח. כמעט כולם היו זרים שהגיעו ארצה למטרה זאת. באחד מאותם ימי שישי כשהוזמנתי להצטרף לעליה לרגל של חברי תנועת "אם תרצו" (מהימין, המרכז והשמאל, מכל רחבי הארץ) לעודד את החיילים, העומדים על המשמר והעוסקים במלאכה, התנסתי בגז מדמיע (שנורה על-ידי כוחותנו, אך בשל הרוח, הגז פגע בנו במקום באנרכיסטים). אחת השאלות ששאלתי ברגע שההצגה הגדולה רק החלה היתה: "מדוע לא מוכרז השטח כשטח צבאי סגור"? כך היה לפני הרבה שנים. היום אין צורך באנרכיסטים זרים או ב"פלשתינים". יש לנו מספיק "אנשי שמאל" הששים אלי קרב. אותו אגרוף או חבטה היו שווים משקלם זהב - עד כמה מוצלח היה אותו יום! התסריט לא השתנה. התפאורה, או השחקנים, אך התסריט מדויק. אנחנו - חיילי צבא ההגנה לישראל ומפקדיו - הם האיום הממשי. וכיון שכנראה לא ניתן לנצח אותנו בכוח, קמים אויבינו ומשתמשים בתחבולות (ואולי מן הראוי שנלמד אנחנו פרק או שניים מצורת התנהלותם). צה"ל הוא צבא מוסרי שאין שני לו בעולם. מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודי, מאמינה בקדושת החיים מעל לכל ערך אחר. מאשימים אותנו בהתנהגות בזויה, לא הולמת, לא מוסרית וכיו"ב, ועושים זאת בצורה קבועה, חוזרת ונשנת. אם נכשלנו, הרי שנתקן. אך לפני שאנחנו רצים להביע צער וחרטה, אולי מן הראוי שנבחן את הזירה והשתלשלות העניינים היטב, מזוית ראיה כוללת (גם על ציר הזמן, כי אין חדש תחת השמש)? אם פשענו וחטאנו, הרי שהאשם בנו כולנו - בדיוק כפי שהאצבע המאשימה היא לא כלפי אותם חיילים כי אם כלפי צה"ל וישראל. התגובה צריכה להיות לא ביסורים עצמיים (דרך האירנים המלקים עצמם בפומבי עד זוב דם) כי אם בהסרת האיומים, ואלו באים בצורות שונות ומגוונות (נשות מחסום וושט, אנרכיסטים, פעילי שמאל העוברים על החוק ומצדיקים זאת כפעילים למען מטרה נעלה, וכו׳). חוסנו של צה"ל הוא בצדקת הדרך, וזו חרוטה על דגלנו ובאה לידי ביטוי בכל מעשינו. עלינו לעמוד איתן, וחוזקנו הוא באחדות, לא בהטלת האשמה על מי שזרקנו לא-מצויד-כראוי וציפינו לניסים. בוועידת טירקל לבדיקת המשט הימי לעזה (המבי מרמרה), אמר אחד מקודמיך בתפקיד שהוא היה נוהג אחרת מאשר נהג. זו לא הייתה בקשת סליחה מאותם לוחמים שהוצנחו ללא העזרים המתאימים ללינץ׳ שהתבצע בהם, כי אם הצהרה פשוטה "טעיתי". הבעיתיות באמירה זו היא שמשך חודש טרם הגעת אותו משט ל"מצור הימי" על עזה, היה גלוי וידוע בדיוק מה המשתתפים מתכננים לעשות. סטיב אמרסון בארה"ב דיווח על כך באופן שוטף. לנו היה נוח להתעלם מכך, וכך נהגנו בצורה חובבנית, פושעת, רשלנית ואיומה. לא רק שנכשלנו, כי אם מדינת ישראל גם שילמה אחר כך "פיצויים" לטורקיה ואחדים מטובי בנינו היו צריכים לעבור הליך שיקומי ארוך ומסובך. כמובן שאני מפשט את השתלשלות העניינים, אך כמו בדוגמה זו, כך גם בענייננו וכך גם בשיחתי עם מקימת נשות ווטש: מה שקורה בשטח הוא קריאה לאחראים: התעוררו, שנו דרכיכם, מיצאו צורת התמודדות אחרת, צאו מהקיבעון, כי אם תמשיכו באותו כיוון, תכשלו. ולנו, כידוע, אין את האופציה להכשל. ברצוני להתנצל על שלקחתי מזמנך, אך לעיתים זקוק האדם-נושא-התפקיד לראיה מזווית שונה, ומה שרואים מחו"ל לא בהכרח רואים בארץ.