אתה מעיין בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנכנסת ומתקשה להימלט מהתחושה, שעיקר תכליתם היא לנקר בכבד של אנשי "רק לא ביבי" ובראשם חברי הקואליציה היוצאת. אומנם מדובר בהסכמים, אבל אלה אינם הסכמים במובנם המקובל. אין המדובר בהסכמים עסקיים - כי חסר בהם המרכיב החיוני ביותר, והוא שלא ניתן לאכפם בבית המשפט, שלא לדבר על כך שהדין אוסר על קבלת בטחונות לאכיפתם. המדובר, אם כן, הוא בלא יותר מהבעת משאלות לב או הצהרת כוונות בדבר אורחותיה של הממשלה הנכנסת.
כך או כך נשאלת השאלה מהם יכולותיה של האופוזיציה החדשה לאתגר את הממשלה בראשות נתניהו. התשובה היא פחות או יותר - אפס. אחת הסיבות לכך היא העדר מנהיגות של ממש שתסתער על המשימה ותלהיב את מתנגדי הממשלה.
מי שמצפה שיאיר לפיד יוביל את המערכה - נכונה לו אכזבה. יאיר לפיד איננו האיש - גם אם הוא ירבה להשתמש בקולו הכאילו צרוד כדי לשוות עומק לדבריו. יאיר לפיד איננו איש של כיכרות ואפילו על הגשרים אישיותו רחוקה מלהיות סוחפת.
וכך תוך זמן קצר, תשתלט על האופוזיציה מין עייפות חומר שכזאת, שתפקיר את הזירה הפוליטית לממשלה, וכך גם הכנסת תהפוך למין מקום מפוהק שיהפוך למרכז התוועדות למחשבי קיצין.
ומי שמשליך את יהבו על בית המשפט העליון כבלם לשאיפות האימפריאליסטיות של הממשלה - יגלה עד מהרה שאין כמו בית המשפט העליון ללכת בין הטיפות כדי להציל מיוקרתו, שגם כך אינה נוגעת בשמיים.
