הכל תלוי במזל. אפילו מידת קליטתו של מועד כלשהו בלוח העברי. לחג החנוכה שנפרדנו ממנו השבוע היה מזל (וגם יחצ"נות טובה של התנועה הציונית) שהפכו אותו לחג כלל ישראלי, שאפילו כופרים גמורים חוגגים אותו על-פי דגם המהדרין מן המהדרין. ואילו לצום עשרה בטבת, שיחול בשבוע הבא, ונקבע כיום זיכרון לדורי דורות לזוועות שהשטן לא ברא, על-ידי הרבנות הראשית כבר בשנת 1948, שלוש שנים אחר דעיכת עשן במשרפות, לא היה מזל כזה. מי כיום מציין את י' בטבת כיום הזיכרון הכללי ואמירת קדיש כללית לקדושי השואה? אפילו לא כל הציבור הדתי לאומי, ובוודאי לא הציבור החילוני וּודאי וּודאי לא הציבור החרדי. הכל תלוי במזל. את משימת עשיית צום י' בטבת גם ליום של זיכרון לדורות, לאירועי הקטסטרופה המבעיתה שפקדה את עמנו בימי הזעם, הובילה הרבנות הראשית לישראל, ולא שום מוסד ממלכתי אחר. את היותה הראשונה, חושף מחקר מרתק של הרב שמואל כ"ץ, חוקר תולדות הרבנות הראשית. הוא מגלה, שכבר בחשוון תש"ט (1948), הציעו הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, באיגרת לחברי מועצת הרבנות הראשית, לקבוע את י' בטבת כיום זיכרון לדורות, לשואה. בהתכנסות המועצה בי"ב בכסלו, סיפר הרב הרצוג, שכשהציע לראשונה לקבוע יום תענית על פורענות השואה, התנגד לכך הרב מבריסק, הרב י"ז סולוביצ'יק, מנהיגם של חרדי היישוב הישן בירושלים והקנאים במאה שערים, בטענה שיש כאן חשש לאיסור 'בל תוסיף', האוסר להוסיף על תקנות חז"ל. הרב הרצוג גרס שאין כאן כל איסור: מחד-גיסא, אי-אפשר שלא לקבוע יום תענית לזכר האסון הנורא של גדיעת שליש מבני עמנו במיתות משונות ואכזריות. מאידך-גיסא, קשה להוסיף יום תענית מיוחד לדורות. לכן ראוי להעדיף את י' בטבת, שהוא ממילא יום צום קצר ואין בו אבל כבד, כיום הזיכרון והקדיש. בשל קירבתה של התענית באותה שנה, הציע הרב להסתפק הפעם באמירת קדיש כללי ובהדלקת נר נשמה בכל בחץ ובכל מוסד ציבורי. התאריך אושר. הכרזת הרבנות הראשית על י' בטבת כיום הזיכרון ל'קדושי הגטאות', היכתה אז הדים. בתוכנית מיוחדת בשידורי קול ישראל הסביר רבה של תל אביב וחבר המועצה, הרב א"י אונטרמן, שבקביעת תאריך יום הזיכרון הייתה התחשבות בעובדה, שבתקופה זו של השנה רבו המשלוחים למחנות ההשמדה; ושהמרד הקטן בגיטו ורשה, שנשכח, היה בחנוכה; וש-י' בטבת הוא ממילא יום צום לזכר תחילת חורבן המקדש הראשון - והשואה הינה למעשה רק המשך וסיום לאותו חורבן. לפי הדיווח בעיתונות, מילאו המוני אנשים את בתי כנסת רבים ויישמו בהתרגשות רבה את הנחיית הרבנות הראשית. בכ"ז בכסלו תשי"א (1950) פרסמו הרבנים הראשיים, דברים חשובים לקראת 'יום חללי השואה': יום עשירי בטבת נקבע לשעה ולדורות ליום הזיכרון השנתי לקהילות הקודש, אנשים, נשים וטף שנספו בהמוניהם, ובהם מיליונים, שאין יודע את יום מותם. הרב כ"ץ מנסה כבר שנים לעקור טעות הגורסת, שהרבנות קבעה את י' בטבת בשל התנגדותה לקביעת יום אבל וזיכרון בחודש ניסן, שעל-פי ההלכה אסור בתענית ובמספד. לדבריו, העובדות מוכיחות אחרת: יום האבל שקבעה הרבנות הראשית, נולד כבר בשנת תש"ט כיום יום זיכרון לדורות, לשואה. כך הקדימה הרבנות ביותר משנתיים (!!) את הכנסת, אשר קבעה ביום ו' בניסן תשי"א (1951), את יום כ"ז בניסן ל'יום השואה ומרד הגטאות'. בשל קביעת יום זה, התבקשה הרבנות לבטל את קביעתה לגבי י' בטבת, אך היא סירבה בתוקף. ועוד פרט חשוב גילה הרב כ"ץ. יום זה נקרא בתחילה 'יום הזיכרון לחללי הגולה' ואח"כ 'יום חללי השואה' ו'יום הזיכרון לקדושי הגטאות'. אפילו במודעת רחוב מטעם הרבנות הראשית, מג' בטבת תשי"ח (1958), עדיין כך נקרא היום. השֵם המצמצם, 'יום הקדיש הכללי', נזכר לראשונה בעיתונות בתשי"ד (1954). דור הניצולים הולך ונעלם. אחרוני השורדים הם היום בני 90-85 ויותר. ולו רק משום כך, ראוי שהדורות הבאים אחריהם יזכרו גם הם את קרבנות החיה הנאצית, פרט ליום הזיכרון הממלכתי של כ"ז בניסן, גם באמירת הקדיש המסורתי לזכרם בעשרה בטבת, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב (3.1.23).