עד לרגע זה לא ברור כיצד הצליח איתמר בן-גביר לשכנע את בנימין נתניהו להעביר אליו את ראשות הממשלה. בן-גביר הערמומי והציני ניצל עד תום את הפחד שתקף את הציבור כתוצאה מהעדר המשילות בדרום ובצפון, וכך גרף לכיסו מנדטים יקרים ומשקשקים מפחד.
כי בן-גביר היטיב להבין שמשילות מתחילה מבית. כלומר, תחילה יש למשול בנתניהו, ולאחר מכן הבדואים בפזורה כבר יפלו לידיו כפרי בשל ויסגירו לו מרצונם את כלי הנשק שלהם בתוספת קפה עם הל.
ואם יהיה איזה בדואי תמהוני שייסרב להיכנע - או אז יציג לו בן-גביר בחיוך ממזרי את הסמל ההוא שתלש ממכונית השרד של רבין, ואז אותו בדואי יקפוץ בבהלה על הגמל הראשון וידהר אל האוהל שלו, ולא ייצא משם עד סוף הקדנציה של בן-גביר.
כי בן-גביר ממונה בימי מבחן אלה על הזקפה הלאומית שלנו. ואם מישהו חש עכשיו מיחושים בגב התחתון, זה לא ראומטיזם - זו הזקפה הלאומית.
כי חייבים להודות: בן-גביר הרענן והתוסס הנראה תמיד כמי שמכור לקטטות רחוב - מאפיל על נתניהו המחוויר לעומתו ונראה כמי שידע ימים טובים יותר.
אלא שההתגנבות של בן-גביר להר-הבית עם שחר מתחילה לעורר רושם שהוא זקוק נואשות לספין שיסיט אותנו מהספק, שמא הוא יתקשה לפרוע את השטר שעליו הוא רכב בראש לגיונותיו אל תוככי הכנסת.
כי לא ירחק היום שבו בן-גביר יעבור לשלב התירוצים ויטען שהבדואים לא מספיק מנומסים או שהקפה שלהם מר מדיי, או שהגמלים שלהם חוצים את הכביש בלילה בחוסר זהירות ומבריחים בתוך הדבשת סמים ואמל"ח וכיוצא באלה תירוצים שנועדו לחפות על חוסר כישרון להוביל את המערכה להחזרת המשילות.
מכל מקום, על כישרון אחד של בן-גביר אין מחלוקת, והוא - הכושר הרטורי שלו לשכנע אותנו שהוא זקוק לעוד שתיים שלוש קדנציות כדי להשלים את משימת המשילות הנכספת.
ואנחנו המיואשים נעדיף אפילו את הכלב של בן-גביר - על פני ראש האופוזיציה שטס בימים טרופים אלה לפריז והשאיר אותנו לבוסס במי אפסיים עם הצרות של אריה דרעי והגזירות של שר המשפטים יריב לוין.