הרבה חכמה יש בסע' 39(א) של כללי האתיקה לשופטים הקובע כי: "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות". נשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת אסתר חיות, נשאה ביום חמישי האחרון נאום מרגש וחשוב ביותר היורד חדרי בטן. אבל בכך היא הפרה את סע' 39(א) - בוודאי את רוח הסעיף - בכך שירדה ממרום מושבה השיפוטי אל תוך המערבולת הסוערת המטלטלת את הספינה בימים טרופים אלה. דבריה של השופטת חיות חייבים היו להיאמר - ודווקא על ידה - בשעת משבר גורלית זו - גם אם הביקורת הקשה שהטיחה בשר המשפטים איננה עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה או עם כללי התקשי"ר. אבל גם כבוד השופטת מבינה היטב, כי ברגע שהיא ירדה אל הזירה המדממת והשמיעה את קולה באופן שבו היא השמיעה, היא הפקיעה מידי עצמה את היכולת לומר את דברה "בפסקי דין והחלטות", ושוב אין היא יכולה לאחוז במקל משני קצותיו ולהמשיך לכהן בבית המשפט העליון - בוודאי בשבתו כבג"ץ - כאילו דבר לא ארע. אין ספק בלב איש, שהשופטת חיות חרדה למעמד הרשות השופטת בכלל ובית המשפט העליון בפרט, ודווקא משום כך עליה להתפטר. כך למשל, אם נזדקק לדוגמה אחת קטנה הממתינה לנו מעבר לפינה ממש - פסק הדין בעניין אריה דרעי: ברור מאליו שהשופטת חיות, בהיותה הנשיאה בראש ההרכב המורחב, חייבת להשמיע בפסק הדין הזה את דברה בקול רם וצלול. שאם היא לא תעשה כן - היא תתקשה לשכנע את הציבור שאין לכך קשר לנאומה. ואם היא תיתן פסק דין, יהפכו ויהפכו בו ויפשפשו בקרביו כדי לבחון אם הוא ניתן לגופו של עניין או שמא מתוך הפוזיציה החדשה שלה כמי שהעמידה עצמה בראש המאבק נגד מחוללי הרפורמה במערכת המשפט. האם כבוד הנשיאה מסכימה עם כך שכל פסק דין שלה יגרור אחריו שובל ארוך של רינונים וחשדות שמא דבק בו פגם והוא ניתן שלא לגופו של עניין? הניתן בכלל לתאר את הנזק שעלול להיגרם בכך לבית המשפט בכלל? - כשזו תמונת המצב, הרי שהתפטרותה - המיידית - של כבוד הנשיאה אסתר חיות מתחייבת ומתבקשת מאליה, והציבור יעריך אותה כסמל מובהק של יושר ובעיקר של יושרה.