לפני כחודש ימים כתבתי שני טורים ואולי שלושה, על תופעת הרווקות המאוחרת בציבור הכללי בכלל, ובציבור הדתי-לאומי בפרט. אי-שם לפני חמש עשרה שנה הפציעה למסכי הטלוויזיה הסדרה "סרוגים". סדרה שמתארת את ההווי של אותה רווקות מאוחרת. של קידוש בימי שישי בקבוצות משותפות. של יציאה לדייטים כושלים בזה אחר זה. פעם היא אשמה ופעם הוא אשם. וככה או ככה, נשארים לבד עד הפרק הבא. דיברתי עם רב מוכר בגרעין התורני כאן בדימונה, שסיפר לי על הניסיונות שלו ושל אשתו להרים כאן את הכפפה וליזום ערבי מפגש. כשהמשכנו לדבר על תופעת הרווקות המאוחרת, שיתפתי אותו בקצה קצהו של מה שאני עברתי באותם ימים כשחיפשתי את שאהבה נפשי. על אלו ששאלו אותי אם הייתי לוחם בצבא, ואלו ששאלו אותי אם הייתי קצין בסיירת. הרב חייך וסיפר לי על "גבעת האלכסונים" ליד ישיבת עלי שממנה יצאו טובי הלוחמים של המגזר הדתי לאומי. "גבעת האלכסונים"? שאלתי. "כן אלו אותן בנות שחיפשו לוחמים וקצינים, וישנות באלכסון מחצית מחייהן" אמר לי. והיו עוד תופעות שחוויתי וראיתי. אבל לא היה לי מספיק זמן כדי לגזול ממנו.
לא חלפו כמה ימים ונקרו לפני שתי הזדמנויות. בדרך לא דרך הגעתי לאחד ממשרדי הממשלה באזור באר שבע. הפקידה הצעירה טיפלה בי בנימוס ובאדיבות שיכולים להפתיע גם אותי, שלא מצפה להרבה ממקומות כאלו. השיחה איתה התגלגלה, והיא פלטה שאף היא עם כל המציאות מסביב, מבקשת את שאהבה נפשה. נזכרתי באדם אחר טוב לב שגם נמצא במסע חיפושים, וניסיתי לחבר ביניהם, אך לצערי לא צלח. שוב חלפו יומיים או שלושה ואני מקבל טלפון ממכרה רחוקה שלי, שביקשה לדבר עם רב מוכר שהוא קרוב משפחתי. מדובר ברב שלא מחזיק טלפון נייד על עצמו, ולפיכך לא מעט פעמים אנשים מתקשרים אלי כדי לדבר איתו, ומגלים שהם רואים אותו אף יותר ממני. המכרה מהצד השני בטלפון ביקשה להסביר לי במה מדובר. "יש לי הצעה לשידוך למישהי כאן באשדוד, עבור בחור אחד שלומד בכולל בדימונה, ורציתי לדעת עליו כמה פרטים". אני לא נוהג להתערב בפניות כאלו ואחרות לרב, אבל במקרה זה, צירוף הנסיבות של - רק לאחרונה כתבתי על זה, עם העובדה שמדובר באברך שבעבר הרחוק היה גם תלמיד שלי מתקופת היותי מורה, קרצו לעיניי. לא המתנתי ומיד התחלתי להרעיף עליו שבחים והמלצות. בעיני רוחי כבר ראיתי את שליש גן העדן חוזר אליי, כשרק לפני כמה ימים הוא אבד ממני עם הזוג הקודם שלא צלח.
הדוברת מהצד השני, כדרכן של שדכניות מנוסות קטעה אותי ברגע. "ולימוד התורה שלו, איך הוא"? שאלה. פה כבר התחלתי להיות יותר זהיר. כשמדברים על לימוד תורה צריך לדעת מה להגיד ומה לא. כמה מקרים של לומדי תורה מובהקים, שנגמרו בזוגיות רעה, גם עליהן ידעתי. ואז היא המשיכה לשאלה הבאה שהייתה קשה אף יותר. "ואיך התפילה שלו"? מה בדיוק עונים על שאלה כזו? השאלה הזו זרקה אותי שלושים שנה אחורה. עת הייתי נער בגיל חטיבת הביניים. קבוצת נערים מכיתה אחת שמתפללת סביב שולחן אחד, בבית הכנסת של בית הספר אפלמן. מורה אחד שישב בסמיכות אלינו, נעץ בקבוצה שלנו מבטים נוקבים, וכדרכם של מבטים כאלו, כבר הבנתי שמתישהו אני ייקרא אליו.
לא חלפו כמה ימים ונתבקשתי על ידו להישאר אחרי התפילה. "אני מביט בך כבר כמה ימים" פתח ואמר "ואני רואה כיצד חבריך מתפללים. אני חייב לומר לך שאין לך את זה. פשוט אין לך את זה. אני רואה את החברים היושבים לידך. את ההתלהבות שלהם, את התנועה שלהם בתפילה, ואת הרצון שלהם להיות קוראים וחזנים. ולמול זה אני מביט בך, ואני רואה שאתה ממש לא כמותם. לא בתנועות, לא בהתלהבות, ולא ברצון להיות חזן. אני מצטער לומר לך - שאין לך את זה". לא הבנתי מה הוא אומר, וגם לא ידעתי מה לענות לו. ולא רק בגלל הגיל, כי עשרים שנה לאחר מכן, כשאחד המתפללים ניגש אליי ואמר לי שאיני יכול להיות שליח ציבור כי "אני הופך את העולמות העליונים". יצאתי מבית הכנסת מבויש ונכלם. לא עניתי גם אז כתלמיד, וגם כשהפכתי עולמות עליונים. ומה בדיוק אמורים לענות על כך?
אותו מורה תיקן במעט את מה שקרה אז. לאחר שנים כשהפכתי להיות מורה יחד איתו בצוות, הוא ניסה להכיר לי שידוך. שידוך שלא צלח כי בכל זאת, היא הייתה מנהלת לשכה של מזכ"ל בני עקיבא ושל חיים רמון, והיא חיפשה משהו שיותר יתאים לעולם הגדול שלה שזה בטח לא דימונה. מידי פעם אני נפגש עם אותו מורה ואני רוצה לומר שמכל החברים האלו שמהם הוא כל כך התרגש ומהם כל כך התלהב, אני היחידי שנשאר שם עם כיפה, והיחידי שעוד מגיע לבית הכנסת גם בימי חול. ומה עניתי לאותה שדכנית? כלום. כי איך בדיוק עונים על שאלה כזו - ואיך התפילה שלו? ואיך התפילה שלי?