בעקבות הכוונה לחוקק פסקת התגברות נשמעות שוב ושוב טענות על-כך שמאז שהתקבל חוק יסוד כבוד האדם וחרותו פסל בג"ץ כמות זעומה ביותר של חוקים הסותרים את החוק ונהג ריסון רב בשימוש בכלי הפסילה. כך למשל, בנאום שנשאה לאחרונה (12.01.23) נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בהקשר למשבר המשפטי המתחולל בעקבות תוכניותיו של שר המשפטים, טענה הנשיאה בין היתר כי (ציטוט):

• "לאורך השנים הוכיח בית המשפט שהוא אכן נוהג בריסון ובאחריות ואינו עושה שימוש שלא לצורך בכלים אלה. המצדדים בתוכנית השינויים מנסים לצייר תמונה אחרת כאמתלה למימוש תוכניתם. אך הנתונים מספרים את האמת ומלמדים, כי מדובר בטענות שווא... להמחשה עד כמה מדובר בטענות שווא, אציין כי מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בחודש מרס 1992 ועד היום, במשך למעלה משלושים שנה, התערב בית המשפט העליון ב-21 חוקים או סעיפי חוק, מתוך אלפי חוקים שחוקקה הכנסת במהלך פרק הזמן הזה".

עד כאן הציטוט. אכן, יש להעמיד את בג"ץ בחזקתו שהוא נוהג ריסון מופלג בכך שפוסל חוקים במשורה בקצב של פחות מחוק אחד לשנה. אלא שנשאלת השאלה, אם אמנם, כפי שטוענת הנשיאה - "הנתונים מספרים את האמת". שכן, עם כל הכבוד, הנתונים כפי שהובאו על-ידי כבוד הנשיאה בנאומה מציגים לנו תמונה חלקית בלבד, ובעניין זה נחזור על דברים שאמרנו זה לא כבר ואף נוסיף עליהם. ובכן, השפעת הכוח לבטל חוקים איננה נמדדת רק כשהכוח מופעל למעשה, אלא די בכך שהכוח קיים וקיימת הסמכות להפעילו. וכפי שקבע פעם אהרן ברק: "כאשר יש סמכות, ולו רדומה, יש תמיד ציפייה לשימוש בה" (בג"ץ 428/86). בהקשר זה ראוי לציין, שבית המשפט העליון מפעיל את כוחו כלפי המחוקק לא רק כשהוא מבטל חוקים, אלא גם בעצם העובדה שהוא מקיים דיון בעתירות לביטול חוקים - גם אם העתירות נדחות על ידו בסופו של דבר. מכל מקום, כאשר בין סמכויותיו של בית המשפט העליון נמצא הכוח לדון בעתירות לביטול חוקים - מכל שכן הכוח לבטלם - יש לכוח זה השפעה על תהליכי החקיקה בכללותם. שכן, בנסיבות אלה המחוקקים יודעים מראש, ששלוש קריאות לחקיקת חוק עלולות שלא להספיק - באשר אותו חוק עלול להיזקק ל"קריאה רביעית" בבית המשפט העליון - דבר שבהחלט עלול להשפיע - מראש - על תהליך החקיקה עצמו. במילים אחרות, לעצם קיומו של הכוח של בית המשפט העליון לדון בעתירות לביטול חוקים של הכנסת - בוודאי הכוח לבטלם - יש "אפקט מצנן" על הליכי החקיקה. וכך - בתודעתם של המחוקקים, שהם כידוע הריבון, מקנן החשש, שחוק כלשהו שיתקבל על ידם כדין בשלוש קריאות - לא יהיה אלא "הצעת חוק", שטעונה תהליך אשרור אצל "ריבון" נוסף שנמצא מעל הריבון המחוקק. האם ראוי הדבר שהריבון המחוקק יתערטל מ"נתחי ריבונות" ויעבירם לבית המשפט העליון שיהפוך בכך לריבון מעל המחוקק? בהקשר זה ראוי להתייחס לדבריו של אחד מחברי הכנסת לשעבר, שסיפר לאחרונה על תלאותיו בהצעות חוק שהגיש. חבר הכנסת סיפר שכל הצעת חוק נבחנה ע"י יועצים משפטיים שהעמידו אותו שוב ושוב על-כך שסעיף כזה או אחר בהצעה לא יעבור את מבחן בג"ץ. דבריו של חבר הכנסת העידו על תחושת תסכול כל אימת שהוא עסק בניסוח הצעת חוק כזו או אחרת - בידיעה מראש שההצעה צריכה לעבור מסננת של עמדתו הצפוייה של בג"ץ - כדי להפוך לדבר חקיקה של ממש. וכשאלה הנסיבות האופפות את הליך החקיקה - ראוי הדבר שהצגת הנתונים הסטטיסטיים - כפי שהובאו על-ידי כבוד הנשיאה - לא תתעלם מכך שהמדובר בתמונה חלקית בלבד, ותוצג התמונה המלאה ללא כחל וסרק - תוך גילוי מודעות למלוא הנסיבות שבהן פועלים חברי הכנסת בהליכי החקיקה כפי שתוארו לעיל. דומה אפוא, שהכוונה לחוקק פסקת התגברות היא למעשה פסקת "התגוננות" של המחוקק מפני בית המשפט העליון, וזאת - במסגרת מה שפרופ' שלמה אבינרי מגדיר "מאבק כוח" בין רשויות השלטון. כי פסקת התגוננות זו נועדה להשיב לריבון המחוקק את אותם נתחים של ריבונות שהוא השיל מעליו - בגמירות דעת או שלא בגמירות דעת - והעבירם לבית המשפט העליון. ובהזדמנות זו, ראוי להביא כאן מדבריו של פרופ' נוסף למדע המדינה, זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל אף הוא, שאמר פעם את הדברים הבאים:

• "השיטה הישראלית מבוססת על שתי מוסכמות: האחת קובעת שמינוי שופטים הוא עניין לקבוצת עילית מקצועית קטנה, שאינה חייבת דין וחשבון לאיש; והשנייה מטפחת את המיתוס שלפיו השופטים, ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון, התברכו בחכמה, נסתרת מטאפיזית, הדומה במקצת לחכמת האפיפיור מרגע שנבחר לתפקידו".

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק כינה פעם את הכנסת: "אחותנו הבכירה". חברי הכנסת יסתפקו בכך שבג"ץ יסתכל אליהם בגובה העיניים.