יְרוּשָׁלַיִם וּבַחֲלוֹמִי, מֻנָּחַת יְרוּשָׁלַיִם עַל כַּף יָדִי, שׁוֹשַׁנַּת אוֹר בֵּין עַלְעָלִּים צְלָלִיִּים יְרַקְרַקִּים, וּכְשֶׁאָחַזְתִּי בָּהּ בְּכָל כֹּחִי, נִתְקְעוּ קוֹצֶיהָ בִּבְשָׂרִי הַחַי, נִתְמַלְּאָה יְדֵי דָּם, הִתְעַצֵּם הַכְּאֵב עַד שֶׁדָּמָם קוֹלִי. וּבַחֲלוֹמִי, כְּשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת יָדִי, הִשְׁתַּחְרְרָה הַשּׁוֹשַׁנָּה, נֶעֶלְמוּ קוֹצֶיהָ כְּלֹא הָיוּ, פָּרְחָה הִיא בִּכְנָפֶיהָ לַמֶּרְחָב, נָדַם הַחֹשֶׁךְ, שָׂמֵחַ הַלֵּב וְשִׁיר חָדָשׁ בָּקַע מִפִּי הָאָמְנָם חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

כללי

הנושא הוא חלום על העיר ירושלים. העיר מתוארת כעיר יחידאית המכונסת בתוך עצמה ואי אפשר לשלוט בה. החלום מבטא כיסופים המביעים אהבה גדולה ורצון להיאחז בעיר להיות חלק ממנה. אך גם בחלום, העיר עומדת על שלה ולא מאפשרת את הגשמת בעלת החלום. בבית שני באה ההשלמה עם הקיים; ההכרה בייחודה של העיר ושינוי גישה אליה. לא בחיבוק הדוב, אלא בשיר חדש, אותו משאירה המשוררת לדמיון הקורא.

בית ראשון:

וּבַחֲלוֹמִי, מֻנָּחַת יְרוּשָׁלַיִם עַל כַּף יָדִי, שׁוֹשַׁנַּת אוֹר בֵּין עַלְעָלִּים צְלָלִיִּים יְרַקְרַקִּים, וּכְשֶׁאָחַזְתִּי בָּהּ בְּכָל כֹּחִי, נִתְקְעוּ קוֹצֶיהָ בִּבְשָׂרִי הַחַי, נִתְמַלְּאָה יְדֵי דָּם, הִתְעַצֵּם הַכְּאֵב עַד שֶׁדָּמָם קוֹלִי. המשוררת חולמת חלום בו ירושלים מונחת כולה על כף ידה. ירושלים, לא שם מופשט, אלא כפי שמתואר בהמשך היא מעין ישות פיסית המדומה לשושנה שכולה זורחת באור בין עלעלים ירקרקים. כלומר, ירושלים מבשרת את האור הזוהר ואת הירוק המרגיע. שפע זוהר וגרמיה כמו בתים רחובות וכו' המדומים לעלעלים וצלילים, מבטאים בעצם את צניעותה. אין ירושלים מסתכלת גבוהה גבוהה, אלא בגובה העיניים. אין בתיה עלים, אלא עלעלים, היינו עלים זעירים קטנים או חלק של עלה, הנמכת הקומה, הצניעות, הן ייחודה וסודה של ירושלים. בלהט אהבתה לעיר, המדומה לשושנה, הדוברת אוחזת בה, ומודגש בכל כוחה. כדי לשמר אותה לעצמה. לחבוק אותה. אך ירושלים המיוחדת לא מרשה זאת! כדורבן המתגונן נגד התוקף אותו כך מגיבה ירושלים. היא דוקרת ועוקצת. היא זקוקה לחופש ולא מוכנה להיות לכודה אף לא בכף יד אוהבת. עוצמת אהבתה לירושלים מודגשת בתחושת האחיזה. היא לופתת אותה בידה ומעצימה את האחיזה עד זוב דם. דומה שהדוברת צועקת מכאב, צועקת עד שלבסוף שותקת ונותרת דממה. ניתן לתאר זאת ויזואליות בצורה של פעמון - מן האחיזה עליה עד לשיא - זוב דם וצעקה, ומכאן ירידה עד לקו האפס של השתיקה. הדם הוא הנפש כך מופיע במקרא (דברים יגן 23), ולכן המשוררת מתייסרת תרתי משמע. א. שלא הצליחה ללכוד את ירושלים לעצמה ב. שירושלים לא מוכנה להתרצות לה.

בית שני

וּבַחֲלוֹמִי, כְּשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת יָדִי, הִשְׁתַּחְרְרָה הַשּׁוֹשַׁנָּה, נֶעֶלְמוּ קוֹצֶיהָ כְּלֹא הָיוּ, פָּרְחָה הִיא בִּכְנָפֶיהָ לַמֶּרְחָב, נָדַם הַחֹשֶׁךְ, שָׂמֵחַ הַלֵּב וְשִׁיר חָדָשׁ בָּקַע מִפִּי בליית ברירה, המשוררת המדממת בידה הזבה דם מדקירות השושנה, פותחת את כף ידה. כאן היא בעצם משחררת את השושנה, קרי ירושלים, כמו למשל אדם המשחרר יונת שלום מידו. וכשירושלים מרגישה את החופש נעלמים קוציה אשר הופכים לפי הנראה לכנפיים כמו של יונת דרור, והיא פורחת לה למרחב. אין יותר חושך של כף יד קפוצה. ירושלים משוחררת וגם המשוררת או הדוברת בשיר משוחררת. ועתה יכולה היא בהחלט לשיר שיר חדש, ניגון אחר, נכון יותר, המתאים לירושלים.

אמצעים ספרותיים

בשלושת שורות הפתיחה מעלה המשוררת ארבעה יסודות עולם - חלום = רוח. ירושלים = דומם. בתיאור מופשט כף יד = חי. שושנת אור ועלעלים = צומח. יפה הוא הצירוף ההרמוני בין הישויות הללו. דומם, חי, צומח ורוח. דימוי (מטאפורה) ירושלים ל"שושנת אור", מעין שמשית קטנה המפיצה את אורה על מרחב העולם. אך בניגוד לשמש הגדולה בשמים, השמשית של ירושלים נחבאת אל הכלים. היא מפיצה את אורה מבין העלעלים וצלליהם הירקרקים. צנועה היא ירושלים של המשוררת. יפה הוא המצלול בין שלושת המילים העוקבות זו לזו: עַלְעָלִּים צְלָלִיִּים יְרַקְרַקִּים. יפה הדימוי שקוציה נתקעו. מיד האסוציאציה של הקורא היא לדרבן או קיפוד. וכן הדם שנשפך מזכיר את הביטוי התנ"כי שהדם הוא הנפש. יפה משחק המילים בין דם (חיות זרימה) לדמם (שתיקה עצירה). בבית שני יפה הוא ההיפוך מן הצומח אל החי, השושנה פורחת בכנפיה, היינו הצמח הופך לעוף חי. היא כותבת שהחושך נדם. כמו היה הוא ישות בעל קול ועתה השתתק קולו. "שיר חדש" - כאן אי-אפשר שלא לחשוב על האסוציאציה לשירו של ביאליק "לבדי" כשהוא כותב "שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה". ואם נסתכל על כל הבית הראשון בשיר לבדי נמצא את האלמנטים של אור, שיר חדש, גוזל (היינו עוף). ייתכן מאוד והאסוציאציה עלתה מתת מודע למודע. כדאי אולי, בהערת אגב, להראות את הניגודיות או הקיטוב בין האור שבבית ראשון לחושך שנדם בבית שני: האור מצטנע לו בין עלעלים קטנים ירקרקים. מורגשת הצניעות והרכות והצבע המבשר שלווה. החושך מדומה לקוצים דוקרניים המעלים את הצבע האדום (דם) ואת הצעקה. החושך הוא דינמי, הוא צעקני אך לבסוף גם דומם. לעומתו האור סטטי ומבשר רק טוב.

סיכום

כמו שרחל המשוררת כותבת בשיר שלה "ניב" - "אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק וְעָנָו כֶּעָפָר". כך שרה המשוררת, כותבת בניב הפשוט וברגש רב. מרגישים את הכמיהה והאהבה הגדולה לירושלים. ועם זאת היא מכירה בייחודה של העיר ומדגימה זאת על-ידי קפיצת היד ופתיחתה.