ברומן "המנהרה", שאת הופעתו כיוון יהושע לשנת ה-70 לייסודה של המדינה, ישנם שני חלקים מנוגדים. בחלק הראשון רקם יהושע סיפור-מעשה אוניברסלי והומוריסטי סביב דמותו של צבי לוריא, שזה מקרוב, אחרי שמלאו לו 70, הוּצא לגמלאוּת מתפקידו כמהנדס בכיר בחברת "נתיבי ישראל", ומאז הוא נחשד על-ידי בנו ועל-ידי אשתו הרופאה כמצוי בשלבים מוקדמים של שיטיון (דֶמֶנְצִיָה). אלא שצבי לוריא סירב להשלים עם הדחתו מהחיים הפעילים שהיו לו במשרתו האהובה, ולכן החל לבצע ביוזמתו מעשי-כֶּשֶל בנאליים - הבולט והמשעשע מביניהם התבטא ברכישה מופרזת של עגבניות בשתי חנויות ובהכנת שקשוּקה בהיקף כמותי - כדי להביא את בני משפחתו למסקנה, כי מוטב שיחזור לעבוד במקצועו כמתנדב במסגרת כלשהי, בהנחה ששובו לעיסוקו הקודם כמהנדס דרכים יעכב אצלו את התעצמות השיטיון שבו לקה מאז הפך לגמלאי.
ואכן, בהזדמנות הראשונה הציע צבי לוריא את עצמו לעבוד כמתנדב בחברה שבה עבד בעבר כמהנדס בכיר, ונעשה מעורב מאוד בפרויקט ביטחוני גדול שהונח לפתחה של חברת "נתיבי ישראל", אשר התבקשה לתכנן תוואי לכביש שיחבר מחנה צבאי חדש וסודי במכתש רמון - מחנה שנועד לקלוט ציוד אלקטרוני מתקדם ולעסוק בעזרתו בתִקְשוּב אסטרטגי למתרחש במזרח-התיכון עבור מדינה ידידותית זרה - אל כביש 40 המוליך לאילת.
כלומר: בשלב הזה הסיט יהושע את סיפור-המעשה של הרומן מן התיאור ההומוריסטי על העמדות-הפנים של לוריא כאדם שלקה בשיטיון אל פירוט מעורבותו הרצינית בחיפוש פתרון הנדסי למכשול טבעי שהיה בשטח - קיומה של גבעה כפולת-דבשות שחסמה אפשרות לסלול את הכביש אל המחנה הסודי.
רק כאשר הגיע לוריא, כמתנדב נטול סמכויות-הכרעה בנושאי המשרד, לביקור באתר עם עשהאל מימוני, המהנדס הבכיר הנוכחי של חברת "נתיבי ישראל", הבין את סיבת העיכוב בקידום הפרויקט: בפסגת הגבעה קיים אתר ארכיאולוגי קדום של נבטים אשר סגדו לשמש, שבחורבותיו השתכנה זה מכבר משפחה פלשתינית מן הגדה, שהסתכסכה הן עם אנשי הכפר שלהם והן עם המתנחלים, ביוזמתו ובסיועו של שיבולת, מי שהיה עד לאחרונה קצין המינהל האזרחי בגדה.
מופתע מהגילוי על החסות הזו שניתנה למשפחה הפלשתינית להתנחל על גבעה בלב הארץ, לא נרתע לוריא מן המאמץ וטיפס בגילו המתקדם אל פסגת הגבעה ופגש שם את אבי המשפחה, רחמן, מורה מכפר ליד ג'נין. אף שרחמן שולט בעברית ואפילו אימץ לעצמו את השם הישראלי "ירוחם יסעור", הקפיד שלא לצאת ממחבואו באתר הנבטי הזה מחשש שאם ייתפס ימנעו ממנו לחזור אליו. לעומת זאת מיהרו שני ילדיו המתבגרים לצאת מאתר ההתנחלות של המשפחה על הגבעה כדי להשתלב בחברה הישראלית. בנו של רחמן בחר לעצמו את השם עופר ועבר להתגורר בקיבוץ, ואילו בתו המתבגרת והיפה, האנאדי, בחרה לעצמה את השם איילה ונקלטה כסטודנטית במכללה להכשרת מורים בעזרתו של שיבולת.
אחרי שצבי לוריא נחשף לעובדה שהמשפחה המתגוררת בחורבות האתר הארכיאולוגי הקדום היא משפחה פלשתינית שנמלטה מהגדה מאימת רודפיה, התנחלה על גבעה בלב המדינה וכבר נטמעה בחברה הישראלית, אין הוא משתומם מכך שמימוני דחה את שתי הצעותיו לפתרון הקושי שמעכב את סלילת הכביש למחנה הסודי: הן את הצעתו
לעקוף את הגבעה - פתרון יקר שהיה מאריך את הנסיעה אל הבסיס הסודי בקילומטרים רבים, והן את הצעתו הזולה יותר, לכרסם מעבר אל הבסיס דרך הגבעה - פתרון שהיה ממוטט את האתר הנבטי הקדום וגם היה מחייב פינוי של המשפחה הפלשתינית מן המחסה שמצאה בפסגתו. מימוני התעקש לדבוק בפתרון שהגה בעצמו ושהיה היקר מכולם:
חציבת מנהרה בגוף הגבעה.
אף שהיה בדעתו של לוריא להתנגד להצעתו של מימוני בישיבת הוועדה שהתכנסה לדון בנושא ביטחוני מובהק כל-כך, לא השמיע את נימוקיו המקצועיים נגד הצעה זו, אחרי שראה את האנאדי, בתו היפה של המורה הכפרי מאזור ג'נין, מגיעה לישיבה עם שיבולת, יושבת לצידו ומאזינה לפרטים על המחנה הצבאי ועל חשיבותו האסטרטגית. הפרק המתאר את הישיבה אינו רק הפרק הארוך ביותר בספר (עמ' 294-281), אלא גם פרק הממחיש באופן סאטירי את הרשלנות שבה מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים בחברות ציבוריות.
העניין שלנו כעת בישיבה זו איננו בהישג הסאטירי של יהושע בתיאורה של הישיבה, וגם לא בעקיצה שהוא משלב בה על ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו (עמ' 290), אלא בהימנעותו של צבי לוריא להשמיע את הסתייגותו מהצעתו של מימוני, אחרי שהצטייר לנו עד כה כמהנדס דרכים שהיה שומר-סף בחברת "נתיבי ישראל" מפני מעשים של שחיתות (שהוא המונח השכיח ביותר בסיפור-המעשה של הרומן "המנהרה").
ואכן, אחרי שהדיון הארוך כבר התקרב לסיומו ואפילו כמעט סוכם על-ידי החשב של "נתיבי ישראל" בהחלטה, שאין הצדקה לחצוב בגבעה מנהרה יקרה, כאשר אפשר פשוט "לחתוך את הגבעה", הותנע פתאום מחדש אצל לוריא מנוע השיטיון, נבר בזריזות בחומר האפור במוחו ושלף משם מקרה נושן ונשכח, כיצד מטעמי חיסכון לא שעו לפני שנים ב"נתיבי ישראל" לאזהרתו של קבלן חפירות מסַחְנין – שבאופן מפתיע לוריא זכר עדיין את שמו: עָוואד – שכביש שתוכנן לא יחזיק מעמד בגשמי הגליל ולכן עדיף "לנעוץ את הכביש הבעייתי הזה אל תוך מנהרה" (עמ' 292), וכיצד בגשם הראשון אכן נסחף הכביש ההררי הצר שסללו וגם נקבר תחת מפולת של סלעים ואדמה. וכך אירע, שבהשפעת ההיזכרות במקרה ההוא הפך לוריא על פיה החלטה שכבר כמעט סוכמה בישיבה, והוסיף את קולו לתומכים בהצעתו של מימוני.
רק אחר-כך הבין לוריא – דמות אניגמאטית כצפוי באלגוריה סאטירית – שנוכח הרשלנות הביטחונית שגילה בישיבה זו (נוכחותה של האנאדי בדיון הביטחוני-הנדסי) נקלע למצב כָּאוֹטי מובהק, שבהשפעתו תמך בהצעתו של מימוני אף שקודם לכן התנגד לה, כי בניגוד לאחרים ידע שרק כדי לשאת-חן בעיני האנאדי, הבת היפה של המשפחה הפלשתינית, מול שלהבת, מתחרהו על ליבה, התעקש מימוני לחצוב מנהרה יקרה בגוף הגבעה במקום לחצוב מעבר אל המחנה הצבאי דרך הגבעה.
בעתיד ייקלע לוריא פעם נוספת למצב כָּאוֹטי, כאשר לא יוכל לקבוע מי משני הגברים הישראלים, שלהבת או מימוני, שחשקו בנערה הפלשתינית היפה ואירחו אותה לסירוגין בדירותיהם, אחראי להריונה (עמ' 272). אך הריונה של האנאדי פקח את עיניו של לוריא להבין שההתמזגות בין שני העמים - כדרישתה של הסטודנטית מטול-כרם ברומן הקודם - כבר תהפוך לעובדה מוגמרת ברגע שהנערה הפלשתינית תוליד את התינוק של אחד משני מחזריה היהודים. ההבנה המטלטלת הזו מניעה את צבי לוריא ליזום פגישה נוספת עם רחמן, אביה של האנאדי.
ואכן, הרומן האלגורי-פוליטי הזה מסתיים בפרק המפתיע "ארץ הצבי" המספר על נסיעתו של צבי לוריא אל הגבעה כפולת-הדבשות, שבה כבר הושלם הביצוע של פתרונו ההנדסי והבזבזני של עשהאל מימוני, כדי לתאם עם רחמן פתרון מהפכני ל"סכסוך".