לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם

לחרדת השמאל והתקשורת המגויסת לצדו, טיפס המדרוג (רייטינג) של חדשות ערוץ 14 בהתמדה, והגיע ל-8.1 אחוזים (307 אלף צופים). חדשות 12 הגיעו ל-13.3 אחוזים (354 אלף צופים); חדשות 13 - 6.9 אחוזים (169 אלף צופים); והחדשות בכאן 11 - 6.25 אחוזים (149 אלף צופים). התגובות של השמאל ושל עיתונאיו אופייניות לנפגעים ולחוששים מהשמעת קול אחר. כנאמר, "... לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם ..." (במדבר ל"ג, פסוק נ"ה). "קורה פה מה שקרה בארצות-הברית לפני כמה שנים, כשטראמפ עלה לשלטון", ניתח יובל נתן, מבקר טלוויזיה ותיק - "אין כבר יומרה לנסות להציג חדשות אובייקטיביות וכל אחד לוקח צד. וכשעושים זאת, ברור שהשחקן החלש, במקרה הזה ערוץ 14, שלו אין מתחרים על המגרש מהצד שלו, רק הולך וגדל".

שנאה, או פחד

תושבים אוטו-אנטישמיים בכפר-סבא החליטו להחרים בית-קפה, שבעליו החדשים החליט להכשירו. באיזו זכות העז לקלקל להם את בית-הקפה הוותיק?! מה פתאום הדתה?! שנאת היהדות הנה תופעה מעניינת במקומותינו, שעוד מעט, ככל שנה, תגיע לשיא מסוים - לקראת פסח הבא עלינו לטובה ולברכה. אומנם זכותו של כל אדם להחליט לאן הוא רוצה להזרים את כספו, ואיפה ילגום את הקפה שלו עם פרוסת עוגה, או בלעדיה, אך החרמת בית-הקפה המוכשר רק משום שהוכשר מבטאת שנאה תהומית של המחרימים לכל מה שיהודי, או פחד עמוק ממנו. זה מזכיר לי את דברי השר איתמר בן-גביר, שמפגינים באו להפריע לו בתפילת בוקר שבת כשנָפש במושב כפר-אוריה. שם השתלבו היטב שנאת היהדות של המתפרעים עם אי-רצונם להכיר בתוצאות הבחירות. "... למה להיצמד לחלונות בית-כנסת עם רמקולים, לצפור, לצרוח ולגרום לאנשים לחלל שבת"? שאל בן-גביר - "אני בטוח שאם זה היה מסגד, הייתם מכבדים את המנהגים של בני המקום. אבל כלפי יהודים דתיים, מסתבר שהכל מותר...".

"לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל"

אילנה דיין - מגישה מוערכת בטלוויזיה וד"ר למשפטים - בחרה לפתוח את "עובדה", תוכניתה, בהצהרה אישית ארוכה ונרגשת, כי עליה להביע עמדה נגד הרפורמה במערכת המשפט. אף שהיא ד"ר, כנראה, יש לדיין קשיים ניכרים בהבנת הנקרא. בהצעות החוק כתוב, כי הרפורמה אמורה להסדיר מחדש את האיזון בין שלוש הרשויות, ששופטי בג"ץ שיבשו בעשורים האחרונים. או שבעיניה שלטון חסר-מצרים של בג"ץ במדינה נחזה כדמוקרטיה ולא כדיקטטורה. נראה לי, שדיין, הידועה באיבתה לבנימין נתניהו ולליכוד, אינה האדם הנכון להביע עמדה בנושא, כיוון ששופטי בית המשפט העליון יצאו מעורם כדי לדחות תביעת לשון הרע נגדה, שהגיש נגדה סרן ר', והמציאו עבורה קריטריון מיוחד, שמעולם לא נודע בדיני עיתונות בארץ ובעולם - "אמת לשעתה" (מאוחר יותר בוטלה הלכה זו). כלומר, התירו לה לדווח שקרים על פרשת הריגת הנערה (בת ארבע-עשרה, ודיין טענה, שהיא ילדה) הערבייה מול מוצב "גירית" ברצועת עזה, בחמישה באוקטובר 2004, כיוון שכביכול לא ידעה אז את האמת לאמיתה. בין התחקיר לבין הסרט שהקרינה דיין בתוכניתה היו כמה וכמה פערים חמורים. כלומר, העורכת דיין הכניסה לסרט קטעים, שאינם קשורים לתקרית, כדי להוסיף נופך דרמטי לעריכתה השקרית, והסתירה מצופיה מידע חשוב: האזור ליד מוצב "גירית" הוכרז "אזור ביטחוני מיוחד", שהכניסה אליו אסורה, וחלות עליו הוראות מחמירות לפתיחה באש. שבועיים לפני התקרית חדרו מחבלים למוצב שכן, והרגו לוחמים. המודיעין העביר התרעות על פיגוע דומה במוצב "גירית", ובית-הספר, שכביכול הלכה הנערה אליו, היה בכיוון אחר לגמרי. כשלמדתי דיני עיתונות בארץ (במרכז ההדרכה של רשות השידור) ובעולם (בין השאר, באוניברסיטה של טקסס) לימדוני מוריי (שאומנם לא היו ידועים לשעתם כפי שאילנה דיין ידועה במקומותינו, אך היו עיתונאים וחוקרים הרבה יותר טובים ממנה בלשון המעטה), כי על העיתונאי/עורך לדייק, ועליו לבדוק היטב את הפרטים. באוסטין, בירת טקסס, אפילו הדגיש אחד ממוריי, כי על עיתונאי/עורך להיזהר בדבריו כמו שופט, הכותב פסק-דין. בית המשפט המחוזי בירושלים חייב את דיין בהוצאת דיבה לאחר שהובאו בפניו עובדות שהוכיחו כי לא דיווחה אמת בתוכניתה על התקרית ליד מוצב "גירית". בית המשפט העליון, שאינו דן בעובדות, דחה את הערעור נגדה. כלומר, במקום להגן על סרן ר' החלש מול עיתונאית חזקה ומשפיעה, בחר להגן על דיין, והצילהּ מבושה, שהייתה מטילה עליה חיוב בהוצאת דיבה. ואיפה הצדק? כנראה, יצא לחופשה באותה העת. אומרים, שבית המשפט העליון הוא מגן לאנשים החלשים, ולא היא בפרשת סרן ר', המ"פ הדרוזי. בית המשפט לא ציית בעניינו לצו המקראי "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ ("ויקרא י"ט, פסוק ט"ו). בית המשפט העליון העדיף את גרסתה הנקובה של דיין על פני האמת, רק משום שהיא מפורסמת ובכירה, וביטל את חיובה בהוצאת דיבה על ר'. למה הלך בג"ץ אצל אילנה דיין? רק משום שהיא בת מינו. דיין נותרה חייבת הרבה מאוד לשופטים על דחיית הערעור בעניינה וכעת פרעה את חובה (לא שקודם לכן הייתה אובייקטיווית, ח"ו).

מציב גבול אלמנה

בישיבת חומש חוגגים; ואכן, יש להם מה לחגוג. החוק הנבזי, שאסר על יהודים להיכנס ליישובים, שהרסה בזדונה ממשלתו של אהוד אולמרט בצפון השומרון לאחר שגירשה מהם את היהודים באלימות קשה, בוטל. ראוי להזכיר, בג"ץ לא פסל את החוק הגזעני הזה. עתה הגיע הזמן למחות את זכר הרוע הבוטה, ששלח יד ביישובים היהודיים בצפון השומרון, ולשקם בראש בראשונה את ישיבת חומש, שסבלה מהתעמרות ממושכת של הצבא ושל משמר הגבול. ואחריה לבנות מחדש את היישובים חומש, שא-נור, גנים וכדים, שזדים הרסו אותם. כנאמר, "ברוך אתה ה' מציב גבול אלמנה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד ב').

סחטנות אלימה

מתווה הפשרה להרכב הוועדה לבחירת שופטים, שאישרה סיעת הליכוד, הנו בפועל הנצחת העיוות, שאוליגרכיה של לבלרי משפט - שופטים ויועצים משפטיים - שולטת במדינה. שופטי בית המשפט העליון - גוף לא נבחר, אלא ממונה בקומבינות מכוערות, שהבולטת בהן היא חבר מביא חבר, מרשים לעצמם לבטל חוקים של הכנסת והחלטות ממשלה על-סמך פרשנות מפוקפקת של אהרן ברק לשני חוקי יסוד. לצערי, העיוות הזה יימשך בגלל כניעת הליכוד לסחטנות אלימה. בפועל, מאז מאי 1977 משמשים בית המשפט העליון ובג"ץ כלים לביטול תוצאות הבחירות. כלומר, לרוקן את שלטון הליכוד, שנבחר על-ידי העם, מכל תוכן, ולכפות על המדינה את דבר האופוזיציה. אם אכן יחוקק מתווה הפשרה, ובג"ץ יאשרו - עניין שבספק רב - כורה לעצמו הליכוד בור אימתני. כל אימת שהחלטות הממשלה הנבחרת לא ימצאו חן בעיני קבוצה של בעלי הון ושל ממשלות זרות, הן יוציאו הפגנות אלימות לרחובות, ויאיימו בסרבנות של אנשי מילואים עד שמבוקשן יינתן בידיהן. בכל העולם הדמוקרטי, כולל במדינות שתומכות במתמרדים גם בכסף, נבחרים השופטים על-ידי הפרלמנטים ו/או על-ידי הממשלות. רק בארצנו קוראים המתמרדים לאוליגרכיית השופטים, שמכנה את עצמה דמוקרטיה, ואת מתנגדיה - דיקטטורה. ולצערי הרב, החלטתם לנקוט באלימות מנצחת, כנראה. ובכל זאת, נביט קדימה אל מ̤עבר להרס הזדוני ונקווה שיהיו מי שיאזרו אומץ לבטל לחלוטין את השיטה הקיימת, למרות האִיומים, ולהחזיר את בחירת השופטים לידי העם שהוא הריבון ולא השופטים - כי כך נהוג בדמוקרטיה. עם זאת, מפחיד לדעת, שיש לנו צבא על-תנאי, שאנשיו יתגייסו למילואים רק אם החלטות הממשלה, או הרכבה, ימצאו חן בעיניהם.