לפעמים אני מתעורר עם זעה קרה ותחושת תעוקה, לא, אני לא רץ לרופאה, אני נושם נשימה עמוקה ומגיע למסקנה העגומה, אזרחי ישראל בוחרים בהתכתשות. נדמה לי שאנחנו מעדיפים לראות את הרע המפריד ביננו. אולי כי הטוב, טוב מדי ומשעמם. טוב כזה שמתוק מדי בנשמה.
זו מסקנה מדאיגה, שמדירה שינה ולא רק ממני. אני משוטט ברשתות, קורא הודעות של בעד ונגד, הודעות שטחיות טבולות ברוטב של כעס ושנאה. הודעות וספינים שיוצאים מבית המדרש הפוליטי, מחברי כנסת ושרים שמשתפים אותנו במנות רעל ושטנה שעוצרות כל אפשרות לדיאלוג.
היום הגיוס ליציאה להפגנות הפך להיות קל, יש מימון, אמצעי הגברה ואפילו שלטים וסיסמאות שעובדו בידי יוצרים. לרגע אחד אסור להמעיט במוטיבציות של המפגינות והמפגינים. אלה גם אלה חשים שהמערכת הפוליטית כושלת, מקצת המפגינים, אוהדי הקואליציה אימצו את ההנחה שבכל אשמה מערכת המשפט. הם מאמינים שנשנה שניים שלושה שופטים וכבר תבוא הרווחה לעניים, לזקנים, לנשים. נוסיף לכך גם את צמצום היכולת של בית המשפט לפסול חוקים וכבר תיפתר מצוקת הדיור ויוקר המחיה.
הם לא רק מאמינים אלא באים להפגנות וזועקים את מצוקת הקואליציה שיכולה לחוקק מה שהיא רוצה, אלא שברקע חלחלה התודעה שיש מאות אלפי אזרחים שחושבים אחרת והם לא לבד, חלקם משרתים במילואים, חלקם בתעשיית ההייטק ולהם נמאס להיות הנושאים בנטל. הם מבקשים שגם קולם ישמע ולא רק ישמע אלא יובא בחשבון בהדברות וחתירה להסכמה רחבה.
כפי שאנחנו רואים האזרחים מגויסים לתמונת העולם שהכירו ומכירים וקשה להניע אותם ולשנות את עמדותיהם. אפשר לומר שעניות דעתם קובעת. תמונה מדאיגה של אזרחים זועמים ולא שקטים, שאיבדו אמון בנבחרי הציבור שלא הפנימו עדיין את עוצמת הכעס ובעיקר לא התמודדו איתו כדי לשחרר ולהמשיך הלאה.
נבחרי הציבור ממשיכים את המשחק כהרגלם בקודש, הצעת החוק כבר הונחה וממתינה לזמנה, לדיון בקריאה השנייה והשלישית. לפי שעה אקדח החקיקה נצור, מונח בבית המחוקקים, כשבכל רגע אפשר לשחרר את הנצרה, כשיש שרטון בדרכה של ספינת ההידברות. זאת ועוד כשגם אלה שמגיעים לבית הנשיא גוררים רגלים, כעת אין ביניהם אמון בסיסי. התחושה שהם נושאים בגופם דומה לזו של האקדוחנים במערב הפרוע, בכל רגע נתון היד מתקרבת אל האקדח הטעון כשהמחשבות מתמקדות בכעס ובשנאה אל האחר.
הנטייה לחשוב שזו רק הבעיה של הפוליטיקאים, לצערי אלה מחשבות שנמצאות גם בין רבים ורבות מאתנו. אני עוקב אחר התבטאויות ברשתות החברתיות ומתחלחל מעומק ההיבריס המהול בכעס ובשנאה תהומית. המילים נראות תמימות למראה אך מאחוריהן מטענים כבדים ובעיקר מייאשים. נתקענו בתמונות עולם שלא ידענו לצאת מהן ואנחנו דואגים להפיץ אותן הלאה, עד כמה שאפשר. כמובן שיש שיתוף פעולה עם נבחרי הציבור שרוצים למצוא חן בעיני קהילתם וכך מוסיפים שמן למדורה.
אני לא מאשים את הרשתות החברתיות, זהו כלי טכני, בני האדם לא השכילו להתנהג בצורה מוסרית וחוקית. בדיוק כפי שברחוב אנחנו עוברים על פניהם של מאות ולא טורחים לצלוף בהם כך סתם, כך גם ברשתות החברתיות אפשר להמשיך הלאה ולא לחרף ולגדף. אם בכל זאת דחוף לנו, קחו אוויר לפני שאתם כותבים. המשפט הזה הוא הקדמה קצרה לפסקה הבאה.
מתוך התיאור האפוקליפטי הזה אני יוצא לנוסחה חדשה, לאמנה אזרחית חדשה שתצמח מאלה שמוכנים להדברות אזרחית על מלא, שיח של ליבון הבעיות והמצוקות וגיבוש פיוס שיהווה תשתית לאמנה. האמנה הזאת חייבת להיות מוסכמת על-ידי אזרחי ישראל שיקראו, יציעו תיקונים ובסופו של דבר תהיה חתומה בהסכמה אזרחית. כעת מה שכתבתי אולי נראה מנותק מהמציאות ובמקרה כזה אזכיר משפט מהמערב הפרוע, אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה. נקווה שתתחיל תנועה אזרחית להדברות ולהתפייסות וביחד נחפש את הטוב המשותף.