הרפורמה השיפוטית היא נושא זניח, אם בכלל, בסדר העדיפות של הנשיא ביידן, מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן, בהשוואה לעשרות או מאות נושאי פנים, חוץ וביטחון המעסיקים אותם 24/7. לכן, הנשיא ביידן ויועציו לא מקדישים את הזמן הדרוש לבחינת פרטי הרפורמה השיפוטית, אלא רואים בה ובמחלוקת סביבה אמצעי לחץ על ממשלת ישראל, לשנוי מדיניותה בסוגיה הפלשתינית (לקדם הקמת מדינה פלשתינית על רכסי יו"ש וחלוקת ירושלים) ובסוגיה האירנית (להימנע מאופציה צבאית מרחיקת-לכת ולתמוך באופציה הדיפלומטית).

הרפורמה השיפוטית והדמוקרטיה בארה"ב

אילו הנשיא ויועציו היו מתייחסים לרפורמה המשפטית לגופו של עניין ולא כאמצעי לחץ בנושאים שונים לחלוטין, היו מבחינים שהיא מאמצת מרכיבים מרכזיים בדמוקרטיה האמריקנית, המונעים מהרשות השופטת להפוך לרשות השולטת, ומעניקים לרשויות המחוקקת והמבצעת את הסמכות לממש את האחריות שקיבלו מהבוחר/ת. לדוגמא:

• ראש הרשות המבצעת ומחוקקים (סנטורים) - ולא שופטים, עורכי דין ואישי ציבור - ממנים את שופטי בית המשפט העליון ושורה ארוכה של שופטים פדרלים. נשיא ורוב דמוקרטי בסנט ממנים מספר שופטים עליונים, ושופטים נוספים ממונים כאשר יש נשיא ורוב רפובליקני בסנט; וכך נשמר האיזון הרעיוני של הרכב השופטים.

• היועצים המשפטיים בארה"ב ממונים ומפוטרים על-ידי, וכפופים לראש הראשות המבצעת וחברי הקבינט (שרים). הם מייעצים וחוות דעתם אינה מחייבת.

• התיקון ה-10 לחוקת ארה"ב אוסר על בית המשפט העליון לדון בנושאים שאינם מצויינים באופן מפורש בחוקה.

• בית המשפט העליון בארה"ב הוא סמכות עליונה על פני נדבכים נמוכים יותר של הרשות השופטת; הוא אינו סמכות עליונה על - אלא שווה במשקלה ל-רשות המחוקקת והמבצעת.

• הרשות השופטת בארה"ב אינה פוסקת לפי "עילת הסבירות" אלא לפי לשון החוק.

• בית המשפט העליון בארה"ב אינו יכול לבטל סעיפי חוקה (חוקי יסוד).

• בית המשפט העליון בארה"ב אינו יכול לבטל תחיקות של הרשות המחוקקת, אלא אם כן הם מנוגדים באופן מפורש לחוקה (חוקי יסוד).

• בית המשפט העליון בארה"ב אינו יכול לבטל תחיקות על-ידי שלושה מתשעת שופטי בית המשפט העליון.

לחץ הנשיא ביידן - ההקשר הרחב

• הלחץ הנשיאותי על ישראל מבטא את החזרת מחלקת המדינה (שהתנגדה להקמת המדינה ב-1948 ומטיחה בה ביקורת קשה ושיטתית) למרכז הבמה של עיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, לאחר שהורחקה משם בתקופת דונלד טראמפ.

• הלחץ הנוכחי מייצג את תפישת העולם הרב-לאומית וקוסמופוליטנית של מחלקת המדינה, ובמיוחד של מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן, השואפת למדיניות משותפת עם האו"מ, ארגונים בינלאומיים ואירופה, בניגוד למדיניות המדגישה את אינטרס ארה"ב (America First). זאת תפישת עולם הבוחנת את המזרח התיכון במשקפיים מערביות, ומאמינה שמחוות פיננסיות דרמטיות ישכנעו את האייתולות והפלשתינים לזנוח את חזונם הפנאטי-חיסולי, להתמקד בשדרוג רמת החיים ולא בחתרנות וטרור, לדבוק בדו-קיום בשלום ולקיים הסכמים.

• לחץ הנשיא ביידן אינו חריג בהקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב, הכוללים לחץ של כל נשיא אמריקני מאז 1948 (להוציא את הנשיא טראמפ), המלווה בדרך כלל במתיחות זמנית, איומים, ולעתים אף עונשים כגון אי-הטלת וטו על גינוי ישראל באו"מ והשעיית אספקת מערכות לחימה והסכמים לשיתוף פעולה ביטחוני.

• במקביל ללחץ השיגרתי שמפעילים נשיאי ארה"ב מאז הקמת המדינה, ובניגוד לרואי השחורות המתעלמים ממעמדה האסטרטגי הייחודי של ישראל, השתדרגו שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים מעבר לציפיות האופטימיות ביותר. ארה"ב פועלת לפי האינטרסים שלה, ולכן מכירה ביכולות הייחודיות הצבאיות והטכנולוגיות של ישראל, שהפכה למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב. התרומה הייחודית של ישראל לתעשיה הביטחונית, לתעשיות ההייטק, לכוחות המזוינים, למודיעין ולכח ההרתעה של ארה"ב מאפילים על אי-הסכמות בנושאים פחות-חשובים לארה"ב (כגון הסוגיה הפלשתינית).

• המתיחות הנוכחית ביחסי ישראל-ארה"ב היא מתונה מאוד בהשוואה לתקדימים החמורים, כגון המתיחות בין הנשיא ברק אובמה לראש הממשלה בנימין נתניהו עקב ההתנגדות הפעילה להסכם הגרעין עם משטר האייתולות; התנגדות ברוטלית של נשיא ארה"ב להפצצת הכור הגרעיני בעירק ולהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן; התנגדות נשיאי ארה"ב לאיחוד ירושלים וחידוש ההתיישבות היהודית בירושלים רבתי, יו"ש ורמת הגולן; התנגדות נשיא ארה"ב ל"כיבושי 1948" בשפלה, גליל, נגב ומערב ירושלים; ועוד.

• ההיסטוריה מוכיחה שלחצים של נשיאי ארה"ב (לנסיגות וויתורים סוחפים, להימנעות מהפצצת הכורים הגרעיניים בעירק וסוריה, להימנעות ממלחמת-מנע ב-1967, וכו') התבססו על הנחות שגויות שהיו פוגעות בארה"ב אם ישראל הייתה נכנעת ללחץ. לדוגמה, אי-הפצצת הכור הגרעיני בעירק הייתה עלולה לגרום לעימות גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה.

• רוב ראשי הממשלה - ובמיוחד מתקופת בן-גוריון עד תום כהונת שמיר - הדפו את מרבית הלחצים הנשיאותיים, ובכך החריפו חילוקי-דעות ומתיחות, והביאו לפגיעה קצרת-טווח בפופולריות של ישראל ושלהם. אבל, העמידה בלחצים (תוך מינוף התמיכה הרחבה בשני בתי הקונגרס, שהם שקולי-עוצמה לנשיא) הביאה לשדרוג ארוך-טווח בהערכה האסטרטגית כלפי ישראל ולהרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים. ביום סגריר, ארה"ב מעדיפה בעלת-ברית שאינה מרכינה ראש בפני לחץ ודבקה בעקרונותיה ואינטרסיה.

• כניעה ללחץ נשיא ארה"ב מבטאת התעלמות מתקדימי העבר, ויתור על בסיס תמיכה מסורתי בשני בתי הקונגרס, פגיעה באינטרס ישראלי, כרסום בתדמית ההרתעה של ישראל, והקרנת חולשה המעניקה רוח-גבית לגופים פורעי-חוק אנטי-ישראלים ואנטי-אמריקנים, ושופכת דלק למדורות הטרור והמלחמה.