בכיפה סרוגה על ראשי קל לזהות אותי כיהודי דתי, ואכן כזה אני, אך אם אתבקש להגדיר זהותי אעדיף: "יהודי היסטורי". ההיסטוריה היהודית מאז אברהם אבינו ועד מהומת הרפורמה המשפטית תשפ"ג היא שעיצבה והיא המקיימת את דמות עולמי.
ותיק אני מהמדינה בכמה חודשים, וכבן למשפחה חילונית שנשלח, "נעבעך", למוסדות חינוך דתיים ספגתי קצת סוציאליזם מאבא ז"ל, קצת שירי בית"ר מאמא ע"ה והרבה אתוס "תורה ועבודה" ב"בני עקיבא".
הכרתי הדתית עוצבה על-ידי תמהיל שיטות מגוונות, והריני גם "חסיד" וגם "מתנגד", גם רמב"מיסט וגם שוחר תורת הסוד. השקפתי הציונית המבוססת על רעיונותיהם של הרבנים ריינס ומוהליבר אימצה גם כמה עקרונות של זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון, האידיאולוג הבכיר של תנועת העבודה הציונית. אברהם אבינו, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, חורבן הבית, גלות אדום, מקדשי ה' באשכנז וספרד, מבשרי ההשכלה, הציונות והחלוציות בארץ ישראל, קדושי השואה וחללי מערכות ישראל הם הנימים של הווייתי היהודית. אינני יכול לוותר על אחד מהם.
יהודי היסטורי מעלה על נס את בנימין זאב הרצל, אבל בהקשר של משה רבנו ויהושע בין נון. אם בעיני מאן דהוא הלאומיות היהודית החלה לנבוט רק בקרקע האנטישמיות בימי הרצל, ודושנה באפר קדושי השואה, ומומשה בהכרזת המדינה על-ידי דוד בן-גוריון, הרי הוא יהודי א - היסטורי, אם עדיין מגדיר עצמו "יהודי" (אכן, יש מעטים, כגון הסופר המנוח יורם קניוק, שביושרה אינטלקטואלית ביקשו ממרשם האוכלוסין למחוק את ההגדרה "יהודי" מזהותם).
החלטת החלוקה של או"ם קבעה הקמתה של "מדינה יהודית", ואכן מדינת ישראל הוכרזה כמדינה יהודית ברוח נביאי ישראל (המילה "דמוקרטיה" להטיותיה השונות אינה מופיעה בהכרזה. לכן, אם מדינת ישראל תהפוך למדינת כל-אזרחיה היא לא תהיה לגיטימית מבחינה בינלאומית). מדינה יהודית אין פירושה מדינת הלכה (זה אפילו בלתי אפשרי מבחינת ההלכה עצמה). אינני מכיר יהודי דתי שמעלה זאת על דל מחשבתו, אבל מדינה יהודית חייבת לתת ביטוי בפרהסיא שלה לסמלים יהודיים לאומיים ודתיים. יאכל בפסח כל מי שחפצה נפשו כריך חמץ עם בשר חזיר וגבינה, גם ברשות הרבים, אבל מדוע להכניס חמץ לבית חולים בו הרוב מבקשים להימנע מחמץ? מדוע לא לאפשר, בשם איזה טירלול פרוגרסיבי, לציבור חרדי אירועים פומביים בהפרדה מגדרית? הרי זאת בקשת הנשים כגברים. אף בר-דעת אינו זומם ליצור שפחות כתומות.
יהודי היסטורי אינו בהכרח יהודי מאמין המקפיד על שמירת מצוות. הכפירה לגיטימית כשם שהאמונה לגיטימית. אך בהיות הלאומיות הישראלית כרוכה היסטורית בדת ישראל יש לכבד בפרהסיא ובאופן ממלכתי סמלים דתיים/היסטוריים. אם לא כן מה יהודי במדינתנו? רק השפה? גם היא היתאנגלזה. האתוס הציוני? הוא נשחק עד עפר דק אם אינו אזוק בשורשיו היהודיים. היורדים מהארץ, בין תוך התרסה גאה ובין בחשאי אינם יהודים היסטוריים. הם תלושים. זיכרון השואה? אין לקיים חיים לאומיים רק על בסיס "אסון ישראל" אלא יש ללמוד לחיות יחדיו על בסיס "חיי ישראל".
חלק עצום מהציבור החילוני ובעיקר הנוער חף מכל ידע על יהדות, ובגלל פסיכוזה של "הדתה" נמנעים מלהיחשף למסורת אבות ומתקבעת קריקטורה של יהדות הניזונה על-ידי גורמים פוליטיים (כן, גם חלק מהציבור החרדי אשם במחדל זה). להדגמת הניכור של נוער תנועת העבודה בזמנו מביא ברל כצנלסון סיפור מטלטל על אחיו של הרבי מגור באחד ממחנות ההשמדה שהבטיח חצי חלקו בעולם הבא למי שיביא לו מעט מים. כשהתמלאה בקשתו התברר שהיא נועדה לאפשר לו ולסובבים אותו נטילת ידיים, וכך יהא מותם הקרב על קידוש השם כשהם טהורים. ממשיך ברל: "בשבילי - זאת הופעה כבירה ביום של מוות. ואני יודע שזהו המוות היהודי על קידוש השם. אבל זה בארץ לא הורגש... זה לא נכנס לעולמנו. כי אנו לא חיים את העולם היהודי. כי אנחנו אחרים" [כתבים, י"ב, 223].
אין מדינה יהודית ללא מסורת ישראל. הלגיטימיות של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כלומר עצם הרעיון הציוני ועצם הצידוק הבינלאומי לקיום המדינה מעוגן במנדט של התנ"ך, ועל כך אומר כצנלסון: "...ואשר לזכויות - יש זכויות הכתובות בספרים, ואנו - אם עמנו במשך אלפיים שנה מזכיר בתפילותיו שלוש פעמים ביום את ירושלים ואת ארץ ישראל - זוהי זכות גדולה מאוד. אין זה דבר פשוט... אלו הן זכויות שאינן כתובות בשום ספרים, לא של סוציאליסטים ולא של ליברלים ולא של שמרנים. אבל הזכות הזאת כתובה בספר התנ"ך, הזכות הזאת כתובה בלבו של העם" [כתבים, י"ב 242 - 243 הדגשות במקור. ראו גם מאמרי "דור החולצות הכחולות והזיקה לעברה של האומה", כתב - עת האומה, פברואר, 2023]
