ימי ההוד והקדושה הממלאים את חודש אייר, מיום השואה והגבורה דרך יום הזיכרון והעצמאות ועד ליום ירושלים, הם ימים מלאי התרוממות הרוח היהודית והתגברות הרוח הישראלית. לצד טקסים, טקסטים מכוננים, מעמדים, מילים חובקי משמעות, מילות עוז ועוצמה, מילות נחמה והבטחה, ימים בהם העבר והעתיד שלובים בהווה, כותבים את הסיפור הלאומי של העם השב למולדתו.
מאמין אני כי על-אף קודחי החורים באונייה המאיימת להיטלטל בלב ים, אל מול סופות רוח מאיימות, עדיין מדינת ישראל ניצבת איתנה על אדני הזיכרון והתקווה, החזון והמעש, אדני המכנה המשותף הישראלי המאחד את השבטים הרבים המרכיבים את הלאומיות הישראלית. הגשר המחבר בין היהודית לישראלית, בין הגלות לשיבת העם למכורתו, בין עם ישראל לאדמתו, הינו גשר איתן, גשר העומד בפני המים הסוערים המבעבעים מתחתיו, גשר אשר אין רוח מצויה יכולה לעקרו, גשר בין אלפי שנים בהם גם מי שמסרב להיות חלק מ-היחד היהודי הישראלי נמצא עליו.
ימי הזיכרון לשואה ולגבורה כשמם, ימים של זכירת השואה, ובעיקר למידה יומית איך לא לאפשר לשנאת האדם לגבור על צלם אלוהים, איך לא לשכוח מהם הגורמים שהובילו אומות נאורות, ליברליות, ליהנות מיצירות קלאסיות בערב ולשחוט בני אדם בעיקר יהודים בבוקר. ימי הזיכרון לשואה ולגבורה הם גם שיעור מתמשך על רוח האדם, על הגבורה הפנימית העילאית המתפרצת ברגעים חשובים, על נחישות, עוז והקרבה, על מסירות נפש, על שמירת צלם האדם גם בתוך החושך ורגעי שפלות האדם.
ימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות איבה, ימים של העמקת חשיבות השייכות הלאומית של הפרט אל הכלל, ימים של התייחדות כל אחד בדרכו, עם האובדן, עם המחיר הלאומי הגבוה מנשוא, ימים של הרהורים של זיכרונות, של הפקת לקחים, של חיזוק השורשים אל הגזע, ימים של דומיה והצדעה. ימי התהילה והעצמאות, ימים של שמחה על כל הטוב שזכינו לו במדינת ישראל, אושר והודיה על החיים, על הבנייה, על הדבש ועל העוקץ, על התקומה, על התחייה, על הפריחה הלאומית, על היותנו בני חורין, עם חופשי בארצו, על שהנחנו את מקל הנדודים ואיננו עוד למשיסה, גולים בעולם.
יום שחרור ירושלים, שלב נוסף ומרתק בתהליך תחיית האומה הישראלית השבה אל ערש לידתה, המלטפת את אבני הכותל ונושאת עיניה וליבה לעבר מקום המקדש, אל הר-הבית, חזרת העם אל כור מחצבתו, אל המקומות בהם פסעו אימהות ואבות האומה, החג האחרון בעשרת ימי ההודאה וההלל, ימי תקומת עם הנצח.
לצד השמחה הגואה, ההתרגשות, הדמעה הנקווית עדיין בזווית העין כשההמנון מושר, כשהדגל מתנופף בראש התורן, ראוי לבחון מהי העצמהות, מהי המהות, העצמהות. מעת לעת אנו חשים ברטט הזורם בקרב חלק מהחברה הישראלית, אשר מגלים כי הקשר שלהם למדינת ישראל הוא אך ורק בגלל שנולדו בה ולא בשוויץ או הולנד למשל. אנו חוזים בקשר הרופף עד כד כאב של גידולי מים למדינת ישראל ולמורשתה, לסלעי קיומה אשר עבור חלק מגידולי מים אלה, הינם בבחינת יחסי אהבה על תנאי עם המדינה, בחוזה התלוי בדבר. אנו חוזים בקרב חלק מהיוצאים אלי קרב כשאינם יודעים עבור מה ולמען מי הם שמים נפשם בכפם ומסכנים חייהם.
זוהי הזדמנות נפלאה ובעיקר חשובה ביותר לחזק את העצמהות, לבחון באופן מאיר פנים וחשוב מי אנחנו, מה זהותנו, מדוע אנו חיים במקום הזה, נלחמים עבורו, נופלים, נפצעים, נאנקים תחת סוד קיום הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם הזהות היהודית שלנו.
לצד חגיגות השמחה, סעודות ההודיה, ריקודי המעגלים, זיקוקין דינור, חגיגת בניית מדינת ישראל הנפלאה, חובתנו לעצור לרגע ולהתבונן פנימה ולבחון את מהות העצמהות, להביט אחור ולהישיר מבט קדימה, האם ראויים אנו לעצמהות לה זכינו, האם ראויים אנו להיות חלק מהמסע הארוך של העם העתיק, האם ראויים אנו להיות חלק מהסיפור היהודי הניצחי?
בחג הפסח שחלף עבר לו מהות החג באה לידיי ביטוי בציווי והגדת לבנך, להמשיך את שרשרת הדורות, לספר את סיפורו של העם היהודי, מאז צאתו ממצרים ועד ימינו, כן ראוי לעשות בחג עצמאותנו לספר לדור הצעיר את קורות תחייתה של האומה לא כמורשת קרב גרידא כי אם ובעיקר כחלק מהזהות היהודית. עצמהות התשפ"ג, זועקת יותר מכל, לחיבורים, להעמקת הזהות היהודית-ישראלית, למהות היותנו כאן, בארץ הטובה הזאת, במדינת ישראל.