הג'יהאד האיסלאמי "זיכה" אותנו בפסק זמן של שבוע ימים, שבוע של אחדות, של פירגון ושל התעלות רוח לנוכח המבצעים המופלאים ורבי התושייה של צה"ל, השב"כ ומערכות הביטחון. פסק זמן קצר אך למרות זאת הצליח לטעת בנו אשליה של אחדות, שאולי לאחריו נצעד בנתיב אחר שישכיח מאיתנו את 100 הימים המסויטים שקדמו לו. בפסק הזמן הזה התבדו נבואות הזעם של הגורמים בקואליציה שהמליצו לשלח לעזאזל את טובי הבנים: הטייסים אנשי הסייבר והמודיעין ועוד רבים וטובים אחרים. ראש הממשלה ושר הביטחון המסוכסכים, נאלצו לנוכח המצב לגלות אחדות ואחריות, הם אף זכו לרגעי נחת ועדנה, שהביאו לידי סיום ודאי את תחושות האיבה וסילקו לתמיד את איום הפיטורים שריחף באוויר זמן רב. באותם ימים שר המשפטים נעלם עם תוכניתו ויחד ירדו למקלטים, בהמתנה מותחת לחדש את מתקפת "הבליץ". באותו עת רבים מאיתנו התפללו וקיוו למותה וקבורתה של תוכנית הזדון מבית לוין ורוטמן. לא עברו שעות מהפסקת האש השברירית עם הג'יהאד ושותפיו, והאש הפנימית חודשה במלוא עוזה. חברי הכנסת חזרו "מזירת הקרב" בה עמלו בניסיון לקושש אהדה ותמיכה ומיד חידשו את המערכה מאותה נקודה שבה "עצרו" בשל הקרבות. למרות צרכי מערכת הביטחון שנחשפו במבצע, ועדת הכספים מצאה לנכון לקדם בראשונה את סעיף חלוקת הכספים הקואליציוניים בהיקף של מיליארדים, אף זה חוסר הרגישות והבוטות של סיעות הקואליציה, מצאו לנכון להבעיר אש חדשה ומקוממת בשם: "חוק הארנונה". הדעת מסרבת לקבל ולהבין הכיצד הממשלה הזו "מצליחה" לעלות על כל מכשול וליפול בכול בור בדרך החתחתים שטווה לעצמה. לאחר שטיפחה את השסע והפילוג בתוך החברה, לאחר שהזינה והגבירה את המחלוקות בין העדות והפלגים. מתבקש היה שלאחר המבצע ותקופת "ההרצה" תשקיע מאמצים לתקן, לאחות את הקרעים ולהרגיע את הכעסים. אך דא עקא, היפוכו של דבר היא איתרה ומצאה כי במרחב המוניציפלי שוררת אווירה של אחדות וחברות של אמת בין ראשי הערים והמועצות והחליטה שגם במרחב הזה היא תבעיר אש, אש של מחלוקת ושל שנאה ואכן זה מה שקרה. כמה קשה הייאוש? עד עתה אמרנו "הממשלה כושלת אך טוב שההנהגה המוניציפלית מתפקדת בהצלחה". השילטון המקומי מעניק שירותים חיוניים, מקיים שגרה סבירה במרחבים הציבוריים, בכך הוא מחפה על אי-תפקודה של הממשלה. אולם למרבה הצער היות שהטוב הזה לא תואם את מדיניות השרים והיושב בראשם, ללא שיקול דעת וללא מחשבה הם שלפו את הצעת החוק לוויסות וחלוקת כספי הארנונה. בכך הציתו אש, הבעירו בעירה ועוררו את הקנאה. את מקום השלום, האחווה והתמיכה ששררו בין ראשי הרשויות, תפשו: התחרות, החשדנות, המחלוקת והקיטוב. עננת העשן הכבדה האופפת את האש שהוצתה לא מאפשרת לאיש לבחון האם יש צדק והיגיון בוויסות כספי הארנונה בין רשויות חזקות ועשירות לבין רשויות חניות וחלשות. משני העברים אין מי שיקשיב, הלהט של הנגד וה-בעד מרחיב ומעמיק את התהום שפערה הממשלה. המהלך הפזיז הזה מזכיר את הבליץ שפתח את המלחמה על מערכת המשפט. כך אפשר להבין את דרכה של הממשלה: חוסר תכנון, פזיזות משוועת והתבצרות בעמדות גם במחיר פגיעה אנושה במדינה. אין נביא בשער ואין איש מושיע.