מסירות הנפש של מקבלי ההחלטות מעוררת השתאות. משפט שכמובן נכתב בציניות בפרט כשמעיינים בהצעת החוק להקים קרן ארנונה, שמוכנה לקריאה שנייה ושלישית. הרעיון לקחת מערים שבהן העסקים פורחים, נתח מהארנונה, לא למגורים ולהקים קרן לתמיכה בערים עניות. הרעיון נראה על פניו רעיון סוציאלי, של חלוקה צודקת יותר של הכסף. אגב מעניין שממשלה ימנית שמאמינה בשוק חופשי משתמשת בכילים של החשיבה הסוציאליסטית לתמיכה בעניים. אם כך מה הבעיה? למה ללגלג? הבעיה היא שהלכה למעשה, עיריה שדואגת לטפח עסקים תפסיד הכנסות מארנונה ככל שתתמיד במשימתה, הכסף יעבור כדי לתמוך בערים עניות, שלא השכילו לפתח עסקים. בדרך זו, כך טוען שר האוצר יתממש עוד צעד ממשלתי במאבק ביוקר המחיה. אבל בדרך זו הערים החזקות יחלשו. ראשי ערים חזקות מתקוממים ומעוררים את זעמם של מקבלי ההחלטות ושוב אל מול הרצון לחוקק נצבות שביתות זעם של רשויות. באווירה הפוליטית של היום כל צעד הוא תוצאה של אכזבה עמוקה מתפקודה של ממשלת "ימין על מלא", ממשלה שמצטיינת בשליפות באקדחי משילות. הכוונה אולי טובה, אך הדרך רצופה בחשיבה אינסטינקטיבית ללא ניתוח עומק והבנת המשמעויות. מה הכוונה? אכן בישראל יש רשויות עניות. מאז ומתמיד הזרמת כספים לפתרון הבעיות שלהן, התמיכה בכישלון חרוץ. רשויות הופכות להיות עניות לרוב בשל ניהול לא נכון ורשלני. כמובן שאפשר לראות את הסיבה לעוני של רשות כשמנתחים את המצב הסוציואקונומי של תושביה. כשמרבית התושבים עניים, גם הכנסות הרשות המקומית הן בהתאם. השאלה היא איך הגענו למצב שבו עניים גרים באזורים מסוימים ואם נחדד את הנקודה אם נבין שיש מקרים שבהם הדלות היא מבחירה. הכוונה לקבוצות לא קטנות של חרדים שתורתם אמונתם שחיים בעיקר תשלומי העברה, עבודת הנשים ותמיכות המדינה בתלמידי ישיבה ואברכים. אלה חיים בצנעה ונעזרים בהנחות גם בתשלומי הארנונה. גם בקרב העובדים יש לא מעט בני אדם שלא מצליחים להתרומם מעל לקוו העוני ונדרשים לעזרת המדינה. תמונה דומה נראה במגזר הערבי שגם בו יש משפחות מרובות ילדים עניות שנסמכות על תשלמי העברה מהביטוח הלאומי ועל הנחות בארנונה. ממשלות ישראל לדורותיהן ניסו לשפר את מצבם של העניים בעיקר על-ידי תיאור הבעיה ולא נסיון אמיתי לעשות זאת בתוכניות לתווך ארוך. הטיפול בבעיה הוא רק תמיכות והנחות שמשקיטות את הרעב מבלי לחשוב על יצירת דורות של עוני. המסקנה היא פשוטה כשיש עניים הם באופן אוטומטי מצמצמים את יכולת הרשות המקומית לעמוד ביעדי התקציב המקומי, שכן הם לא יכולים לשלם את מלוא הארנונה למשל. אם כך, אין לנו אלא להגיע למסקנה שאת השגי הרשויות המקומיות והאזוריות יש לשפוט על-פי יכולת התכנון והביצוע. לרשות המקומית יש תפקיד מרכזי בניהול העיר ובמשאבים הנחוצים. במקרים שבהם יש ריכוזים גבוהים של עוני, על הרשות המקומית יותר מכל למצוא את הדרכים לפיתוח כלכלי של הרשות, לפתח עסקים עצמאיים בסדרי גודל מגוונים שיפתחו את הדלת למחוסרי העבודה והאמצעים. להשקיע במוסדות החינוך. אלה גם אלה לצד פעילות משמעותי של המדינה להעצמה ולשילוב העניים במערכת החינוך על כל גווניה כולל פעילות פנאי ראויה. הניסיון של הממשלה לקחת את הכסף מרשויות מצליחות הוא לא ראוי ובוודאי לא מוסרי, שכן אזרחי ישראל משלמים מיסים וכך גם בעלי העסקים. אם הרשויות החזקות גובות יתר מס כי אז מוטב שיחזירו את העודפים לבעלי העסקים. אפשרות נוספת שנראית הגונה יותר היא שעסקים בערים החזקות יקבלו הנחות במיסי הארנונה אם יפתחו סניפים ברשויות החלשות. בכל מקרה אל לה לממשלה לשים את ידה על כספי הארנונה, הם של תושבי הערים ושל הרשויות שבהם הם מתגוררים. את הפתרונות לישובים החלשים ולאלה שחיים שם תתן הקופה הציבורית ורק בתנאי שהם למטרות פיתוח אנושי ופיזי, כדי לעודד ולתת כלים לאלה המבקשים לחיות בכבוד.