לעופר אדרת, כתב הארץ בנושאי היסטוריה, יש טור בעיתון בשם "אחרי מות". השם אינו מקרי והוא לקוח מן השמות של שלוש פרשיות רצופות בספר ויקרא: אחרי מות, קדושים, אמור. מכאן שהחיבור הוא גם רציני וגם במידה לעגני. שכן בנימה האירונית אחרי המוות האדם הפשוט הופך לאח"ם והרשע לצדיק. מנדלה מוכר ספרים כתב כי "היהודי אצל קהל עדתו - עָפָר ואֵפֶר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במָצֵבה יפה וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים. אזובי הקיר נעשים ארזים ודג רקק - לוויתן בבית הקברות". לכך אני יכול להוסיף סיפור מן הסוג הזה. את היהודי חייבים להספיד, ואת פינצֶ'ה, שם חיבה של פנחס, שהיה ידוע לשמצה בפשעיו בקהילה, איש לא היה מוכן להספיד. שמילקֶה הגבאי התנדב לעשות זאת. וככה אמר על קברו של פינצ'ה. "כולנו יודעים שפינצ'ה היה רמאי, נוכל, שודד, אנס וכל מיני דברים אחרים רחמנה ליצן. אבל בהשוואה לאחיו, פרויקה, הוא היה צדיק". במציאות הרגילה בעולמנו הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהתרפסות של אנשי מדינה בפני גדולי תורה גם בחייהם. זה לאו-דווקא בשל הערכה והוקרה אלא בעיקר בשל פוליטיקה. זאת לא תכונה יהודית במקורה. דוגמה לכך אנו מוצאים בעידן שהמלוכה הנוצרית באירופה שלטה בזכות האפיפיורים. האמירה "ההליכה לקֶנוֹסָה" משמעה כניעה מוחלטת ומשפילה של הקיסר, לאמור השלטון, בפני האפיפיור, שאמור לייצג את הדת הנוצרית. בשנת ה-1077 לספירה היינריך הרביעי, המלך הגרמני, שחשש לגורל מלכותו ולגורל ממלכתו, חזר בו מהדחת האפיפיור. הוא הלך אל האפיפיור, ששהה בעיירה קֶנוֹסָה, בטוסקנה שבאיטליה, וביקש ממנו סליחה. המלך נאלץ להמתין שלושה ימים בשלג לפני שערי הטירה, יחף ולבוש שק ולבקש רחמים. וכך, כשהוא מושפל, קיבל את מחילת האפיפיור. מנהיג המדינה דוד בן-גוריון החילוני המובהק הטריח את עצמו ובא אצל הרב אברהם ישעיהו קרליץ "חזון איש" לבני ברק כדי לצאת ממנו עם "העגלה ריקה" - המשל של הרב ליהדות החילונית. וברוח המדנלאית, אם ככה בחייהם, על אחת כמה וכמה במותם. אישים בישראל ראו ברב גרשון אדלשטיין "מנהיג רוחני בעל שיעור קומה עצום". מן הסתם הוא היה כזה לצאן מרעיתו, שכן הוא שימש ראש הציבור החרדי ליטאי, נשיא מועצת גדולי התורה שלו וראש ישיבת פוניבז'. הוא היה בן מאה במותו. בין הדברים שנאמרו בשבחו לקהל הקוראים החילוני זה שהוא היה מתון וקרא לחללי צה"ל קדושים. הכוונה מן הסתם הייתה טובה אבל לי היא צרבה. כי המשמעות היא שחייל צה"ל כדי להגיע לדרגת קדושה חייב למות. בשעה שאברך חרדי מקדש את חייו בלימוד תורה. בכול שפע ההספדים לגדולי התורה לא מצאתי ציטוטים כמו "אֶהוֹב את המלאָכָה, ושנָא את הרבנות", "אם אין קֶמח אין תורה". "אל תָעָשה את התּוֹרָה קָרדום לחפור בו" או כעצת מיכה "הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה-טּ֑וֹב וּמָֽה-יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗: כִּ֣י אִם-עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת". וכיו"ב אמירות של חז"ל שבהם יש קשר בלתי אמצעי בין תורה לעבודה ובין כבוד לצניעות ובין משפט לצדק. שלא לדבר בסוגיה של עתות חרום לעם שלפי המשנה והתוספתא "הכל יוצאים (למלחמה) אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". בימינו זה הגיוס לצה"ל שנמצא באורח מתמיד במצבי חרום. במידה זאת או אחרת רוב ממשלות ישראל הלכו ל"קנוסה פוליטית" לרבנים בחייהם ובדברי שבח במותם. בעידן הנוכחי שירות החובה שהציבור החרדי מכיר הוא השירות של הממשלה לממסד הדתי חרדי-חרד"לי-יבלט"א. שרות קבע.