מוחרתיים ייקראו עורכי הדין לקלפי לבחור להם מנהיג. קרב מעין משפטי - עמית בכר נגד אפי נוה. הימין הדיקטטורי תומך כצפוי בנווה. אך גם צבא הביביסטים ואנשי יריב לוין מודעים לצחנה העולה מן האפשרות שנווה ישוב ללשכה. הרי הורשע בפלילים בגניבת גבול, ובעיניי הסיבה היותר משכנעת לרחק ממנו היא היותו גונב דעת. בתוקף תפקידו זימן את המשפטנים לכנס שנתי, וארגן הקלטה חשאית לשיחותיהם, שלא בידיעתם. נווה הוא כאדם המזמין אורחים לביתו וטומן פח לרגליהם, מניח מלכודת על המפתן. מעלה קבס. אך לא רק בכר המייצג את המחנה הדמוקרטי-ליברלי ונווה שהוא היפוכו עומדים לבחירה. בעיקר תעיד ההצבעה על דמותו של עורך הדין הישראלי. ההצבעה היא עליו, הוא עומד למבחן. בחירת נווה תהיה עדות לניוון ולשפל המדרגה ולהיעדר כל מוסר ותקינות ציבורית המאפיינת את הציבור שבימי נעוריו, בשנות האידיאליזם שלו, ראה עצמו חוליה בעמוד השדרה המשפטי של עם הספר רודף הצדק בחזון הנביאים. זה העם שבעבר הרחוק העמיד את משה רבנו ודבורה הנביאה וגדעון בן יואש ולאחר מכן הסנהדרין; זה העם שהוציא מקרבו בעידן ההשכלה והדמוקרטיה (לפי הא=ב) את לואי דמביץ ברנדייס (ארה"ב) ושמעון אגרנט ומנחם אילון ומרים בן פורת ובנימין הלוי וחיים כהן ואליהו מני ופליקס פרנקפורטר (ארה"ב) ומאיר שמגר; ואת הפרקליטים המזהירים אמנון גולדנברג ואמנון זיכרוני ושמואל תמיר (במתכוון לא הזכרתי ברשימה זו מי שהם עדיין בחיים עד 120 ועלולים להשתרבב למחלוקת האקטואלית). רחל בלובשטיין כתבה ב-1927 את שיר "יום הבשורה" ובו ארבע שורות נפלאות: כשומרון במצור - כל הארץ כולה וכבד הרעב מנשוא./ אך אני לא אובה בשורת גאולה/ אם מפי מצורע היא תבוא". בחירתו האפשרית של נווה העידה כי רוב עורכי הדין לא התפנו לקרוא שירה תמה. גם לא את משל יותם. למענם, בטרם קלפי, בעודם נתונים להפגזה מילולית של אנשי ביבי, הרי חלקים ממשל יותם (בן גדעון) עת עמדו לבחור שופט חדש לאומה: בעומדו על הר גריזים דחה יותם את ההצעה לשפוט תחת אביו. הלכו, אפוא, העצים להציע את התפקיד לתאנה ולזית ולגפן ונידחו, ובלית ברירה עלתה מועמדותו של שיח הקוצים אטד, וזה קפץ על המציאה והגיב: "אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם - בואו וחסו בצילי; ואם איין - תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון". וזה אכן המצב, מי שיבחר מבין עורכי הדין בנווה ייתן גושפנקה שלטונית לאטד.