ביום שישי "שמתי נפשי בכפי", כך ממש חשתי בבואי לבית הפלמ"ח ברמת אביב. אורח חריג באירוע-זיכרון שהתקיים בגוב האריות של המורשת הפלמ"חית. שוב התפעלתי מן המבנה הכה -מרשים, שמשמר מורשת של לוחמים, שאין ערעור על תרומתם להקמת המדינה ולכינון צה"ל. ממש להתקנא. כבר הייתי כאן באירוע כלשהו בעבר, כשם שהאלוף שייקה גביש, יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, "שם נפשו בכפו" לפני כחמש-עשרה שנה וכף רגלו דרכה לראשונה בבית ז'בוטינסקי בתל אביב. בני משפחה, אנשים כסופי שיער, חלקם נשען על מקלות הליכה, או הליכונים, נעזרים בסייענות, באו להעלות זיכרו של אב, סבא, מנהיג, שנרצח ביום שישי לפני 90 שנה בדיוק. לבד מהבן שהיה בן 3 בהירצח אביו, איש מהנוכחים לא הכיר את חיים ארלוזורוב באופן אישי. רבים מהם גדלו על משנתו, וגם על מורשת ההסתה לפני הרצח ולאחריו. באתי להאזין לדברי המרצים על מנהיג סוציאליסטי, כוכב עולה בשמי הציונות הפועלית, וגם יריב פוליטי לתנועת ז'בוטינסקי, שנרצח בידי שני ערבים בערב חשוך על שפת הים בתל אביב. למרות שנכדתו דיברה בכאב, ש"כולם זוכרים איך סבא מת, לא איך הוא חי", אכן שמו של ארלוזורוב קשור קודם כל בקיצו הטראגי. היא והדוברים האחרים נזהרו מלחזור באופן ישיר על העלילה נגד הרביזיוניסטים, אבל הירבו לדבר על ההסתה נגדו, שכדברי הנכדה "על כך שילם בחייו". יש המנסים לשלב את פרשת הרצח הנורא מלפני 90 שנה, כמו את פרשת "אלטלנה" מלפני 75 שנה - באירועי הימים האלה. תוך עיוות העובדות, מנסים הללו להכתים את הימין ההיסטורי, כמו לקעקע את שלטון הימין כיום. אז בעלילת כזב, במשפט, והיום בהפגנות, בקריאות למרי אזרחי, באיומים לחסום את דרכי המדינה, באי תשלום מיסים ושאר "רעיונות" חסרי אחריות. לשם כך גם זומן לאירוע מרדכי קרמניצר, שדיבר בנאום משעמם על "מילים יכולות להרוג" והאשים במעמד זה, כפי שהוא נוהג תדיר בפרשנויותיו בהארץ, את הממשלה ב"הפיכה משטרית, בהנדסת תודעת הדמוקרטיה והציונות". באתי בחשש גדול ויצאתי יחסית רגוע. אומנם נאמרו שם דברים מוטים, כגון: "ז'בוטינסקי הסית לאלימות", קרא במאמרו "לשבור את ההסתדרות", ולא היא. הוא קרא לשבור את מונופול ההסתדרות. מאיר חזן הציג את חילופי הדברים הקשים שהיו בימים שקדמו לרצח ולאחריו בין השמאל לימין. "מי רצח והאם היה זה רצח פוליטי? - אין לכך מענה עד היום". הייתה כדבריו "הסתה הדדית בין שני המחנות גם לאחר הרצח". הדוברים העלו על נס את הסכם ההעברה, שקידם ארלוזורוב עם הנאצים שזה רק עלו לשלטון בברלין. זו הייתה דילמה אמיתית וקשה: האם לנסות להציל יהודים ורכושם בתמורה למימון מכונת המלחמה הנאצית, או להחרים לחלוטין את הנאצים, שזממם היה ברור לז'בוטינסקי ולאחימאיר? זה היה הרקע, בעקבות הרצח הפלילי, אפילו המקרי, להעמקת הקרע בין המחנות. אביבה חלמיש ניתחה את המכתב המפורסם מ-1932, שהיה חסוי עד 1949, ששיגר ארלוזורוב לויצמן, בו הביע אכזבתו מהבריטים. לכן העלה את הרעיון להנהיג "שלטון מהפכני" יהודי בארץ, כי "אין להגשים את הציונות ללא רוב יהודי מאורגן". השימוש בכוח היה הכרח מבחינתו, וכדבריו: "לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות". היא הדגישה: "בפעם הראשונה מנהיג ציוני בתפקיד בכיר מגיע למסקנה כי יש לכונן שלטון יהודי - עוד לפני יצירת התשתית הדמוגרפית וההתיישבותית". "שלטון מהפכני"? - כמה תאם רעיון זה את דעתם של יריביו הקיצוניים ביותר של ארלוזורוב, שדרשו מהפכנות ציונית ולא מהפכנות מעמדית. ויש האומרים, כי אלמלא נרצח ארלוזורוב, יריבו במפא"י של דוד בן-גוריון, הוא היה ראש הממשלה הראשון. ואני מוסיף השערה משלי: אולי היה מוצא שפה משותפת יותר עם החוגים המקסימליסטיים ברביזיוניזם ומשתף עימם פעולה במאבק נגד השלטון הזר הבריטי? בפתח האירוע בירכו הנוכחים את הבן שאול ארלוזורוב, המתקרב לגיל 93, אשר קם והודה לקהל. הוא לא ראה אותי. בכל הזדמנות כשדנים בפרשה, ומזמינים את שנינו לשאת דברים, משתי נקודות המבט של הבנים, נוטש האיש את האולם, כדי לא להיות בחברת בנו של "המסית לרצח", כדבריו. גם אחותי מתקרבת לאותו גיל. בן הנרצח בגופו ובת הנרצח בנפשו, ילידי 1930. ואני שואל את שאול וצאצאיו: מה כל-כך חשוב לכם לדבוק באדיקות בעלילת הדם? כעבור תשעים שנה, האם לא הגיעה השעה, כדברי אבי ב-1943, להעלות יחדיו, שאול וזאבה, וכל בני משפחותינו, אל קברו של הנרצח הדגול - ולהתפייס? כמה משמעות תהיה לאקט כזה בימינו אלה, שמזכירים את שנות השלושים, למנוע שוב הידרדרותנו אל סף מלחמת אחים.