כך נכתב במסכת בבא בתרא קי"ט, ע"ב: תַנא: בנות צלפחד חַכמניות הן, דַרשניות הן, צַדקניות הן. רבי נתן קבע: יפֶה כוח נשים מכּוח אנשים. האם בבוא אישה לכתוב על פרשת השבוע, יפֶה כוחה מכוחם של גברים? במסורת היהודית יש שוויון ערך בין נשים וגברים, אך אין זה מטשטש את הייחוד של נשים לעומת גברים. לכל מגדר - הייחוד שלו. מעניין, על כן, לבחון את דרשותיה של המשוררת עדנה ויג, כשהיא כותבת על פרשת השבוע. לא מקרי שהיא קוראת לספרה: "הרגשה בפרשה". היא מבליטה בכך את כוחה של האישה בביטוי רגשי, ביחס רגשי עמוק יותר למסופר בפרשת השבוע. בשנים האחרונות חל שינוי ביחסה של החברה הדתית ללימוד תורה שבעל-פה לנשים, ואנו עדים למסגרות של לימוד משנָה ותלמוד לנשים וגם לדרשות פרשת שבוע מפי נשים. אנו קוראים לא פעם דרשות של נשים על פרשת השבוע, ויש גם דמויות של נשים דרשניות שמקיימות שיעורי לימוד לנשים, והתופעה זוכה לעניין רב (כך שיעוריה של הרבנית ימימה מזרחי וכן של סיון רהב-מאיר). במשלי י"ד, א' נאמר: "חכמת נשים בנתה ביתה". המשוררת עדנה ויג פרסמה בעבר את דרשותיה על כל פרשות השבוע בדואר אלקטרוני וגם ברשת החברתית 'פייסבוק', ועתה הגיעה השעה לעשות את הצעד המתבקש: היא פרסמה קובץ דרשות בשם "הרגשה בפרשה", בהוצאת פיוטית, תשפ"ג. המעשה שלה ראוי לתשומת לב ולהוקרה.

הקו הפרשני של עדנה ויג

בפתח סִפרה מציינת הכותבת, שבמשך שנים שימשה מחנכת ומורה והקו הפרשני שלה הוא דידקטי: היא מעוניינת להנחיל ערכים ולחזק את הקשר למסורת היהודית. אנסה להדגים את הערכים והתובנות שעדנה ויג מנחילה לנו בספרה "הרגשה בפרשה": האבות והאימהות נתפסים כדגם שיש ללכת לאורו, והערכים שלהם הם נצחיים ויש להנחילם מדור לדור. כך, למשל, אברהם ושרה, המייסדים של עם ישראל, מלמדים אותנו שיעורים באורחות חיים. וכך נכתב בפרשת "לך לך", בפרשנות עדנה ויג: "לפי המדרש, אוהלם של אברהם ושרה היה פתוח מארבעת צדדיו, כדי שיוכלו לזכות בהכנסת אורחים. כל אורח שבא התקבל בלבביוּת, ובסיום הארוחה התבקש לברך ולהודות לאלוקים. ה"הרגשה בפרשה" שלי היא שאברהם היה "איש של אנשים", אכפתי ורחב-לב. כיצד ייתכן שבעל אופי כזה היה מסוגל להתנתק מבני משפחתו הקרובים?! נֶתק אינו רצוי מלכתחילה, ייתכן שהאדם מנסה לשנות את המצב [כפי שאברהם דיבר עִם לוט ואמר לו 'אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' (בראשית י"ג, ח')], אך כאשר אינו מצליח בכך, הוא עשוי לבחור להתנתק, למרות שהניתוק עלול להכאיב לשני ה"צדדים" (29). כלומר: הערך של הכנסת אורחים היה מאז ערך שמזוהה תמיד עם אברהם אבינו. האוהל של אברהם ושרה היה למאור שאנו שואפים אליו, ואנו הולכים לאורו. בפרשת "וישב" אנו למדים, שמי שעושה רע, תחושת הרעה שעשה מלווה אותו כל הזמן. הכותבת מגלה רגישות אנושית, שרק כּפּרה על החטא מנקה את האדם מן הרע שעשה. כך בחטאם של האחים כלפי יוסף: הם השליכו אותו לבור, אך החרטה על כך הייתה קשה מִנשוא. היא מדגימה זאת בלשון שנוקטת הפרשה: " כיצד חשו? מה היו מחשבותיהם? מה דיברו ביניהם? אין מידע בקשר לכך, אך נראה לי שהם התחרטו על יחסם כלפי יוסף אחיהם. לאורך השנים היה קשה להם לראות בצערו של יעקב אביהם. לפי המדרש בזמן הרעב שהיה בארץ כנען ירדו למצרַים 'אֲחֵי יוֹסֵף' (בראשית מ'ב, ג') כדי להביא אוכל. הם מכונים דווקא כך ולא 'בני יעקב', כי יוסף היה חשוב להם וקיוו למוצאו' (56). עדנה ויג מגלה כאן אמפתיה לעובר על האחים לאחר חטאם: היא חשה את העינוי הפנימי שהם עברו, כשהתבררה להם התוצאה של ההשלכה לבור, ושל מכירתו לאורחת ישמעאלים היורדת למצרים. מכאן ואילך הם 'אחי יוסף' ולא 'בני יעקב', כי עד שלא ישיבו את יוסף לאביו, הם כבולים למעשה הרע שעשו ליוסף.

ייחודו של עם ישראל

בפרשת "יתרו" מסופר על בואו של יתרו (חָמיו של משה), כהן מדיין, למחנה ישראל במדבר. עדנה ויג מעלה את ייחודו של העם בעיני הגויים. ואכן, היא צודקת. נזכור כולנו שגם התואר "עַם הספר" ניתן לנו על-ידי המוסלמים: "אַהְל אִל כִּיתאב". היא מביאה את הנאמר בספר דברים ד', ו: "רק עַם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", כך יאמרו הגויים על עם ישראל. והיא מעלה את הניגוד: דווקא יהודים לא פעם לא מבחינים בייחודו של העם שלהם... כך היא כותבת: "עמי העולם שׂמִים לב לחוכמה ולייחוּדיוּת של עם ישראל ומעריכים זאת. כוחנו רב בדברי רוּח ובדברי חומר כאחד. הגויים יאמרו: 'רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ד', ו'). לאורך השנים אפשר לראות שמִספר היהודים העוסקים במדע הוא רב ביחס לאחוז היהודים באוכלוסיית העולם. רבים מהם זכו בפרס נובל. העמים מכירים בגדולת ה', בורא העולם ומנהיגו, שבחר בעם ישראל להיות בברית אִתו ועושה ניסים שאף לא אחד יכול לעשותם. לעיתים יש לי הרגשה, שלא כל יהודי שמֵח בכך שהוא שייך לעם היהודי. יש אנשים שאינם רואים את הטוב והיפה שבדת היהודית, אך אם ילמדו את משמעותה ומהותה, יבינו את הגדוּלה שביהדות. יש שאינם מבינים מהי המשמעות של היוֹת אדם יהודי, ולכן אינם מעריכים זאת. לרבים אבדה הדרך או שמעולם לא הכירוה" (97). הכותבת מביאה את דבריו של הוגה הדעות היהודי-צרפתי אדמונד פְלג שחידד את הייחוד היהודי: "יהודי אני, מפני שבכל עת, בה נשמעת זעקת ייאוש, היהודי מקווה. יהודי אני מפני שדברו של ישראל הוא העתיק ביותר והחדש ביותר". את הייחוד הזה מבליטה עדנה ויג גם בפרשת "ויקרא". היא משלבת בתוך דרשותיה את שיריהָ המעבירים את המסרים שלה. כך בפרשת "ויקרא" היא כותבת: - - - מַשְׁקִיעִים זְמַן כֶּסֶף וְכוֹחוֹת כְּדֵי לַעֲזֹר רוֹאִים זְכוּת לְהָבִיא לַזּוּלָת מָזוֹר. (132)

תפקידו של המנהיג והימנעות מלשון הרע

בפרשת "צַו" היא מבהירה לנו מהו תפקידו של המנהיג: " ראוי שמנהיג הדור, הכוהן, הנביא או הרב ילהיבו ויעוררו את העם לא"ב - אמונה וביטחון ולפעילות. מנהיגים ניחנו באש ההתלהבות, בחדוות העשיָיה. האש שבּקִרבם גורמת להם ליצור חזון לשינוי, סוחפת אותם אל היעד, אל האידיאל שיָצרו בעיני רוחם" (133). לא פעם אישֵי ציבור סופגים לשון הרע כלפיהם: עדנה ויג מתייחסת בפרשת "מצורע" ללשון הרע כלפי משה רבנו. ידוע שבמסורת היהודית המושג 'מצורע' נקשר בהוצאת לשון הרע: מוציא רע, מצורע. ואת הלקח כותבת לנו עדנה ויג: "האם היינו רוצים שידברו בגנותנו?! הלל הזקן אמר 'מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ' (מסכת שבת דף ל'א, עמוד א') כּשֵׁם שאיננו רוצים שידברו עלינו לשון הרע - כך ננהג אנחנו" (145). מובן שהיא משלבת כאן את תורתו של ה'חָפץ חיים', בעניין הימנעות מלשון הרע. וגם מזכירה את הסטיקרים 'לשון הרע לא מדבר אליי'. מובאת כאן גם תפילה שחיבר הרב שלמה אבינר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֵל רַחוּם וְחַנוּן, שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמוֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי מִלָּשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת... וְאֶזָּהֵר מִלְדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, מַחֲלֹקֶת, כַּעַס, הַלְבָּנַת פָּנִים, וְכָל דִּבּוּר אָסוּר... כִּי אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיָנֵי גוּפִי אוֹ נַפְשִׁי וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשַׂי וְדִבּוּרַי לְשֵׁם שָׁמַיִם" (146 ). עדנה ויג מביאה גם מחכמת הגויים, אם חכמה זו מסייעת להקנות ערכים טובים. כך בפרשת "אמור", בהקשר של לשון הרע, היא מביאה את תורתו של הפילוסוף היווני סוקרטס: "סוקרטס אמר שֶׁכּל דבר שאדם רוצה לומר, עליו להעביר במחשבתו בשלוש מסננות: מסננת האמת - יבדוק האם בטוח שהדבר שברצונו לומר הוא אמת. מסננת הטוב - יברר עִם עצמו האִם העניין אודותיו הוא חָפץ לסַפֵּר הוא טוב. המסננת של הנחוץ - יחשוב האם יש צורך לומר זאת. לא כל מחשבה ודיבור פנימי חובה לומר. יש מילים טובות שכדאי לתרגל ולומר: מילות תודה, מילות אהבה ומילים של עידוד וחיזוק" (156). מוסר ההשְׂכּל מנוסח כערך אנושי חשוב, הבא להרבות שלום בעולם.

החיים הם לפעמים מדבר

הכותבת אינה באה ליפּות את המציאות. הספר כתוב כתורת חיים, שמציגה בצד הטוב שאדם חווה, גם את המוקשים שבדרך. כך מוצג המִדבּר, כחוויה שאדם צריך לעבור עד שיגיע לארץ המובטחת, ליעד. היא משלבת את התובנה הזאת בתוך שיר שהיא כתבה והדברים מובאים בפרשנות שלה לפרשת "במדבר": בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים יֵשׁ לְעִתִּים מִדְבָּר הוּא רַק דֶּרֶךְ, תַּחֲנַת מַעֲבָר (174). המסעות של עם ישראל במדבר משמשים מָשל לחייו של האדם, לתחנות בחיים וגם לתהפּוכות. בתורה נזכרים ארבעים ושניים מסעות. עדנה ויג מביאה זאת בפרשנותה לפרשת "מסעי" - בדברים של הכותבת על מסעותיו של האדם בחייו, מובאת חכמת חיים: "החיים הם מסע מתמשך שֶׁבּו יש חוויות ואתגרים. עשויות להיות 'נפילות' וקשיים שונים, כפי שאירע לעם במסעותיו במִדבר. היו תקופות טובות, כפי שנרמז בחלק משמות המקומות כשֶפֶר ומִתקָה, ו'נפילות' שונות במקומות שֶׁבּהם התלוננו, לדוגמה, 'רְפִידִים' שָׁם רפוּ ידיהם ושאלו 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'?! (שמות י'ז, ז'). האדם הולך בדרך ולומד מִכל שהוא רואה ושומע. עליו לבדוק האם הוא צועד במסלול טוב ומתאים לו. מי האנשים שהוא הולך עימם, ובוחר בחברתם והאם הוא מתקדם ומשתפר- - - בכל אחד מהמסעות כתוב: 'וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ'. לאחר המסע נחוץ פסק זמן של חנייה ומנוחה. העצירה חשובה כדי להתבונן לאחור ולעבֵּד כל שהיה במסע עד עתה. וכן להסתכל קדימה, להתאושש מההליכה ולאגור כוחות להמשך המסע" (207): זו תורת חיים לכל אדם, צידה לדרך, תורה נשית שאֵם נותנת לבניהָ בצאתם לדרכים להצילם מפח יקוש. זו תורת חיים של אישה דרשנית. היא מעלה את הצורך של אדם במסעותיו לעזור לחלשים בדרך. כך מובא השיר של נתן אלתרמן: "נתן אלתרמן תיאר מקרה, שֶׁבּו אחד מההולכים נפצע ולא יכול היה להמשיך ללכת, במילים: 'לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי אֵיךְ עַל גַּב נְשָׁאתַנִי, ותזחל אִתי הר וגיא'. גם במסע החיים מתקיימות עזרה הדדית והתנדבות בתחומים שונים. במסע ההיסטוריה של עם ישראל שורה רוח של ערבות הדדית, אִכפתיות והתעניינות בזולת" (208). עדנה ויג מסכמת את הלקח למסע החיים: "הידיעה שאנו יחד, באחדות ובעזרה הדדית נוסכת בנו כוח. בכוחות משותפים נצעד בדרך הטובה, בדרך הישרה, בדרך ה' ונתקדם במסענו בדרך העולָה בֵּית-אל" (208).

את המורשת יש להנחיל מדור לדור

הערך החשוב ביותר העומד כחוט שני בפרשנותה של עדנה ויג, הוא ערך ההנחלה של המורשת מִדור לדור. הערך של זכירת העבר, ושל הנחלת מורשת האבות הוא ערך יסוד במסורת היהודית. וכך היא כותבת בפרשת "כי תצא": "דור מסַפר לדור הבא את שאירע. מוטלת חובה על ההורה: 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' (דברים ו', ז'). יואל הנביא אמר שֶׁעל האבות לסַפר לבניהם, הם ימשיכו בהעברת המידע לילדיהם ואלו יסַפרו לדור הבא: '...לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר" (יואל א', ג'). יש שרשרת דורות, שֶׁבּה כל דור מתחבר לדורות שקדמו לו וממשיך ומעביר את המסורת לדורות הבאים" (235). הדמות שעומדת במרכז המורשת היהודית היא דמותו של משה רבנו. וכך עדנה ויג כותבת בפרשת "וילך" על דמותו של משה כמנהיג העם: "במדרש רבה נאמר: 'ועודנו מהַלך ומכּוחו אנו הולכים'. כוונת הדברים היא שֶׁמשה נתן לעם את התורה שקיבל מאת ה' ולימד את העם את כוח ההילוךְ הן מבחינה גשמית - האדם הולך ברגליו ממקום למקום, והן מבחינה רוחנית - קיים רצון להשתפר ולהתקדם עוד ועוד. בנוסף להליכה באופן פיסי במשך שנים עִִם העם, משה לימדם דרך הההתנהגות בה עליהם ללכת" (246).

לסיום

בסיכום של מפעל הפרשנות שלה, עושה עדנה ויג מחווה מיוחדת לדמותו של ד"ר רחמים מלמד הכהן, ולדרך הפרשנות שכתב לתורה ולהפטרה. סיכום זה היה מרגש בעיניי: הכרתי את רחמים מלמד הכהן במשרד החינוך, והוא היה שותף לי כשערכתי את כְּתב העת למחנכים "חינוך על הפרק", ועקב מחלת ניוון שרירים, הוא פָּרש מעבודתו. דבריו מהווים מצפֵּן לכולנו, והם מוּבאים בפרשת "וזאת הברכה" בספרה של עדנה ויג: "הפנמת רעיון הגאולה בּקֶרב עמֵנו ומבט אופטימי לקראת העתיד חשובים הֵמָה... אמונה משולבת במציאות היומיומית: ראייה נבונה שֶׁיֵּש בה עכשיו, שֶׁיֵּש בה לשֶעבר ויש בה לֶעתיד לבוא" (254). עדנה ויג מסכמת את תפיסתה: "התורה נצחית ורלוונטית לכל הדורות. עיון מעמיק בסיפור המקראי מעורר בנו מחשבות ורגשות ואפשר למצוא בו חיבּור וקשר לימינו".